שִׁכְרוֹן הַנִּצָּחוֹן
שִׁכְרוֹן הַנִּצָּחוֹן וְשִׁכְרוֹן הָחוּשִׁים
מַצְמִיחִים הֶמָּה פֶּרוֹת בְּאוּשִׁים
זֶה קָרָה בְּאֶרֶץ מוֹאָב שָׁם לָעָם
מִיָּד קָּם בָּלָק וְהִזְעִיק אֶת בִּלְעָם

זֶה נִשְׁמַע מֻכַּר וְאֵין כָּאן חָדָשׁ
כְּשֶׁאוֹבֵד כֹּל חוּשׁ וְגַז כֹּל חָשָׁש
כָּאֲשֶׁר הִתְנַכֵּר לה' וּבְאֵל זָר בַָּחַר
וְקִוָּה לַשַׁוְא שֶׁעַל אוֹיְבָיו ִיִגְבַּר

בְּבוֹא יוֹם מִבְחָן נִמְצָא לֹא מוּכָן
חוֹזֵר לְסוּרֹו כְּפִי שֶׁזֶה כֹּל הַזְמָן
יַעַן כִּי תּוֹרָתֹו-נִשְקו זָנַח וְשָכֵח
וְלֹא זָכַר שֶׁרַק בְּאֱמוּנָתוֹ לוֹ רָוַח
עשה שימוש בנשק ישראל ונצח אותו.

בלק שראה את אשר עשה ישראל לאמורי לסיחון ולעוד מלך הבשן שבלק מלך מואב סמך עליהם בהיותם עמים חזקים גבר עליהם ישראל ולא עמדו בפניו, אמר בלק לעצמו איך אעמוד אני בפני ישראל: וַיָגֹר מואב מפני העם מאוד כי רב הוא וַיָּקָץ מואב מפני בני ישראל. (כב/ג) שחנו בערבות מואב מעבר לירדן ירחו. כידוע בלק שנא מאוד את מדין, אלא שיראתו מבני ישראל, הביאתהו לבקש עצה מזקני מדין. זה מתרחש בימינו כמו בכל הדורות שיריבים מתאחדים שהסכנה אורבת לשניהם. השונה של העבר נעשה ידיד של היום, על נאמר: "לא מאהבת מרדכי אלא משנאת המן" .בתקופתנו במוחב המדיני מדינות עוינות זו לזו, פועלות יחד כי סכנת האויב המשותף גדולה ומאימת. גם בתחום הפוליטי מצאנו שפלגים שונים במהותם זה מזה מתאחדים במטרה לגבור סכנה אורבת לשניהם. בלק קבל עצה מזקני מדין, בּאָמְרַם לו: משה לקח חכמה ממדין (מיתרו כהן מדין) ואין כוחו אלא בפיו, לך והלחם בנשקו של ישראל בפה. אמרו: נביא על ישראל אדם שכוחו בפיו את בלעם נביא הגויים שיקלל את ישראל. יודעים אנו כי משימה זאת נכשלה עוד בטרם החלה, כי הקב"ה התרה בבלעם בן בעור: לא תלך עמהם לא תָּאֹר את העם כי ברוך הוא (כב/יב) ברם זקני מדין צדקו בכך שכוחו של ישראל בפיו בתורתו ובאמונתו וכי ברגע שבני ישראל נוטשים שני אלה, ניטל כוחם מהם. בדברים אלה מסתימת הפרשה בה נאמר כי בני ישראל נטשו אמונתן וזנו אחר בנות מואב ועבדו את הבעל. במצב זה מואב עמד לנצח את בני ישראל, כי בנות מואב הסיטו את ישראל מדרכו מתורתו ומיעודו.

פי הארץ פי הבאר פי האתון ופי בלעם

נאמר בפרקי אבות: שלושה דברים אלה מבין עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות פי הארץ, פי הבאר ופי האתון לפי סדר זה נבראו: פי הארץ הראשון, בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ. פי הבאר ביום השני לבריאה בהקוות המים. פי האתון ביום החמישי כשברא את החיה והבהמה . ובסדר זה הם מופיעים בשלוש הפרשות, פי הארץ בפרשת קורח: ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם. פי הבאר בפרשת חֻקַּת כשבמות מרים נעלמת הבאר הקרויה על שמה. ושלותה את בני ישראל שלושים ושמונה שנים במדבר, בפרשת בלק פי האתון נאמר: ויפתח ה' את פי האתון ותאמר לבלעם למה הכיתני זה שלש רגלים (שלוש פעמים

(כב/כח) בביטוי רגלים רָמַז (הקב"ה) לבלעם שאמר לו: אתה הולך לעקור אֻמָּה החוגגת שלוש רגלים. (מסכת אבות פרק כ/משנה ן) שנים מהפיות הם מן הדומם והשלישי מן החי שאיננו מדבר. מוסר השכל מזה הוא, שכל הסובל ושותק כי אינו להלין על סבלו, יש בו כֹּחַ שעשוי להכות במזלזל בו, כמו קרח ועם ישראל והאתון ובלעם.

תופעה כזאת כולל הנס או האירוע החריג ידוע על קיומו מקדמת דנא עוד מראשית הבריאה כפי שניתן להבין מדברי הרמב"ם על הנסים והתופעות אשר מוח האדם אינו מכילם. והנה מפיע פה רביעי הוא פי בלעם אשר במקום לקלל החל מברך את ישראל, לא מרצונו אלא במצות אלוהים. בדרך אחרת עשה כדי לפגוע בישראל באמרו לבלק שלח את בנות כנען להסיט את ישראל מדרך הישר אל בעל פעור זה יספיק לפורר אותם. אולם פי בלעם יצר מטבעות לשון מרוממות רוח על ישראל ולמדנו איך אנו נראים בעיני הגויים באמרו לבלק: "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא לא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים ישתה".ובמטב אחר על ישראל אומר בלעם לבלק: מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל כנחילים נטו כגגות עלי נהר כַּאֲהָלים מטע ה' כַּאֲרָזים עלי מים. בלק בקש מבלעם להסתלק כי לקלל לא מקלל, מה לו כי מברך את ישראל ובלעם הוסיף ואמר: וקם שבט מישראל ומחץ פאתי מואב וקרקר כל בני שת. דברים אלה הושמו בפי בלעם למרת רצונו. הרי שאין לחשוד בבלעם שהוא אוהב ישראל, כי הוא יעץ לבלק איך ינצח את ישראל.

כותרת פרשת בלק בלעם והאתון

שני אלה בלעם והאתון ממלאים תפקיד חשוב בפרשה זו. על בלעם אמרו חז"ל: ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, אבל באומות העולם קם ובלעם נמנה עליהם. ואילו האתון או החמור היוא בהמה חשובה בקורות ישראל: החל מאברהם אבינו:עליו נאמר: ויחבש את חמרו ויקח את שני נעריו אתו. על המשיח שעתיד לבוא נאמר עני ורוכב על חמור. יששכר מתואר חמור גרם. החמור נראה רע מבחוץ וטוב מבפנים. בפרשה זו אנו רואים כי האתון רואה מה שאדם איננו רואה כי אתון בלעם ראתה את המלאך שחסם לה דרכה ואילו בלעם שהוא נביא, לא ראה מה שהאתון ראתה. על כן בלעם הכה את האתון על שאיננה נשמעת לו כי איננה יכולה ללכת כל עוד מלאך חוסם דרכה כי בלעם לא ראה משאתונו ראתה. אף על-פי שנאמר כי הקב"ה דבר אל בלעם, חז"ל אומרים כי מתגלה אלוהים לנביאי הגויים רק בחלום ולא בהקיץ הדבר נלמד מדברי בלעם אל זקני מואב שביקשם ללון בלילה (כי גם הוא ישן) והוא ישיב לבקשתם, והוסיף כאשר ידבר ה' אלי (בחלומו), כי הלא היה יכול להשיב להם דבר במקום. על-אף חשיבותו של בלעם על כי הקב"ה מדבר אליו אפילו בחלום, הוא מוצג כי פחות חשוב מן האתון שהיא ראתה את המלאך ובלעם לא ראה אותו. ועוד פתח ה' את פי האתון ותאמר לבלעם מה עשיתי לך כי הכיתנו זה שלש רגלים: ברם בלעם התקנה בישראל בּאָמְרוֹ: תמת נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו. י הישרים הם האבות אברהם יצחק ויעקב על כן ספר בראשית נקרא ספר הישר, תקותו לא נתגשמה בהמשך בלעם נהרג על-ידי בני ישראל.

מעז יצא מתוק

במשתה חתונתו פנה שמשון לשלושים אורחיו הפלשתים, וחד להם חידה זאת: "מֵהָאןכֵל יָצָא מַאֲכָל וּמֵעַז יָצָא מָתוֹק" (ספר שופטים, פרק י"ד, פסוק י"ד). זה המשל והנמשל כאן הוא בלעם בן בעור, שמתואר על-ידי חז"ל כנביא הגויים כלומר הוא ה"עָז" שרצה לקלל ויצא מברך. הסיפור אצל שמשון התפתח כשהיה בדרכו אל דלילה, נתקל באריה שהתנפל עליו לְטָרְפּוֹ, ושמשון גבר עליו וְשִׁסֵּעַ אותו לשני חלקים שהשאירם על אם הדרך. בתוך פלכי גופו של האריה בנו הדבורים כּוֶּרֶת שהכילה דבש. בסִפּוֹּרוֹ של שמשון מביא הכתוב גם את תגובתו על פענוח חידתו על-ידי אורחיו ואמר להם שוב בחידה: לולא חרשתם במחרשתי לא מְצָאתֶם חידתי (שופטים יד 18),כלומר אם לא הייתם משכנעים את דלילה לספר לכם, לא הייתם פותרים את החידה. מוסר השכל מן האמור, צריך להיזהר בבחירת ידיד (כדלילה הפלשתית) שיהיה נאמן לא כדלילה. אולם לעתים מְעָז יוֹצֵא מָתוֹק. כך קרה לישראל ערב מלחמת ששת הימים, מן המצור והחנק והאיום על קיומנו, יצא מתוק, גברנו על אויבינו והבסנום. ברם כאשר בימי המדבר ישב עמנו חסר דאגה בארץ מואב, שכחו בני ישראל את האיום שהיו עליהם ונחלצו ממנו בכוח אמונתם: ויחל העם לזנות אל בנות מואב וַתִקְרֶאןָ לעם לזבחי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל העם וישתחו לאלוהיהן. (כה/א,ב) לאורך כל הליכת העם במדבר, העם היה חוטא נענש בחמרה ושב לדרך האמונה. ושוב העם חוזר וחוטא ושוכח את אלוהיו ומשלם מחיר מעלליו. כאן העונש היה המתת הָחַטָּאִים שחטאו בעבודת הבעל . המתת אנשים אלה נעשתה ע"י שופטי ישראל שפטו ודנו אותם למיתה. ברם כאן אנו מקדימים את המאוחר.

דַּע אֶת הָאֱמֶת טוֹב אוֹ רַע וְאַל תֵּרָתַע
דַּע כִּי כּוֹחוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל בָּרַבִּים נוֹדַע
בִּזְכוּת יִצִירָתוֹ שֶׁיֶּצָרָהּ וּנְתָנָהּ לָעוֹלָם
וְכֹל עוֹד יוֹדֵעַ כִּי הוּּא עָם שׁוֹנֶה מִכֻּלָּם
בִּזְכוּת אֱמוּנָתוֹ וְתוֹרָתוֹ בְּאֶרֶץ זוֹ יָשַׁב
כְּעָם לְבָדַד יִשְׁכוֹן וּבַגּוֹיִים לֹא יִתְחַשַׁב
מְאֶרֶץ שֶׁנֶּחֶרְבָּה בָּנָה אוֹתָהּ וְאֶלֵיהָ שַׁב
עֵדוּת לִזְכוּתוֹ יֵשׁ גָּם אַסְמַכְתָּא בִּכְתָּב
לֹא בּכְדִי לֹא נִשְׁאַר בֶּאֶרֶץ מוֹאָב