בשבועות האחרונים רוגשת התקשורת סביב מה שמכנים 'שחיתות' של גורמי ממסד שונים ואזרח מן השורה תוהה לעצמו - מה, פתאום הם גילו שיש בארץ שחיתות? עד עכשיו לא ידעו שזה קיים? או אולי ידעו, והיה להם נוח להתעלם?
מבקרים את פלוני ותוקפים את אלמוני; מעשה א' אינו תקין והתנהלות ב' מעידה על טעם רע. האמנם זו הבעיה, זו השחיתות?
ואיך מגדירים את העדר האיזונים בין המערכות השונות של השלטון, כאשר במקום איזונים יש ביניהן הזנה ההדדית המדכאת את האזרח הקטן? לזה לא מתייחסים בכלל. מדוע, האין זה מצע לשחיתות?
וכאשר ראשי ממשלה פועלים הפוך ממה שהתחייבו לו בפני הבוחרים, אין זו שחיתות? או שמא, מזה צריכים להעלים עין, כי זה תואם את התפיסה הפוליטית שלנו?
ובכן רבותי המתנדבים לנקות את האורוות, כמו כל עניין ערכי - גם שחיתות אינה ניתנת לחלוקה. ואם רק תואילו לפקוח עיניים ולהתבונן במציאות כפי שהיא - תגלו מה שכל אזרח שאין לו שופר להריע בו בכיכר העיר, למד מזמן - השחיתות אצלנו היא דרך חיים, וזה מתחיל בהנחות היסוד של המדינה הזאת.
נוח מאוד להפיל את התיק על התנהלותם האישית של ראש הממשלה ובניו בעניינים כספיים, על נוהל המינויים במשרד ממשלתי זה או אחר, ועל מקורבים לשופטים הזוכים למשרות מכובדות בלא מכרז כדין. נוח מאוד, אבל זו לא הבעיה; אלה רק הסימפטומים.
השחיתות היא מחלה חברתית ממאירה, ויש לה תסמינים חיצוניים מאוד לא נעימים, אבל השחיתות היא מחלה פנימית. שום טיפול בתסמינים אינו עשוי לרפא את שורש המחלה. טיפול בתסמינים אף עלול להזיק, בהסיחו את הדעת מן הבעיה האמיתית, המחלה הפנימית.
בניסיון להבין את שורש המחלה, ובכך למצוא דרך לריפויה, אנו מתבוננים בפרשת השבוע, פרשת בְּחֻקּתַי.
פרשה זו ידועה בתוכחה הכתובה בה. פרק המזהיר מפני מה שיקרה אם לא נשמע בקול ה'.
(ויקרא כ"ו) יד וְאִם-לֹא תִשְׁמְעוּ לִי; וְלֹא תַעֲשׂוּ, אֵת כָּל-הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה: טו וְאִם-בְּחֻקּתַי תִּמְאָסוּ, וְאִם אֶת-מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם; לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת-כָּל-מִצְוֹתַי, לְהַפְרְכֶם אֶת-בְּרִיתִי:
כאן באה רשימה של ארבעים ותשע מכות שינחתו עלינו ח"ו, אם לא נתעשת ונשוב לדרך הנכונה. הפסוק המאפיין הוא:
כא וְאִם-תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי, וְלֹא תֹאבוּ לִשְׁמעַ לִי; וְיָסַפְתִּי עֲלֵיכֶם מַכָּה, שֶׁבַע כְּחַטּאתֵיכֶם:
האמת, כל הדברים הנוראים הכתובים בפרשה זו, כבר אירעו לעם ישראל. היה צפוי לכאורה שנלמד מהניסיון ולא נחזור על שגיאות העבר, אבל אנחנו כנראה חכמים מדי בשביל זה.
יש עוד מקומות בתורה בהם כתובה אזהרה מפני התוצאות של מעשה הנוגד את רצון ה', אבל דומה כי זהו המקום היחיד בו האזהרה היא מפני מרידה כללית, וגם הסגנון הוא כזה:
וְאִם-לֹא תִשְׁמְעוּ לִי; במה יתבטא חוסר המשמעת – לא כתוב. רש"י מפרש את השלבים השונים של המרידה ואף מראה השתלשלות, תהליך. מתחילים במשהו קטן, מרידונת, ומגיעים לחורבן ה' ישמור.
(רש"י) וְאִם-לֹא תִשְׁמְעוּ לִי, להיות עמלים בתורה ומה ת"ל לי? אין לי, אלא זה המכיר את רבונו ומתכוין למרוד בו.
וְלֹא תַעֲשׂוּ, אֵת כָּל-הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה; באילו מצוות מדובר – גם לא כתוב, אבל אפשר להניח שהכוונה למצוות הכתובות בפרשה הקודמת, פרשת בהר סיני, שעליה דיברנו בשבוע שעבר.
(רש"י) וְלֹא תַעֲשׂוּ, משלא תלמדו – לא תעשו, הרי שתי עבירות.
לא עמלים בתורה כי זה מיותר בעיניהם; העולם מודרני והתורה מיושנת, הם טוענים. אז גם אם עושים משהו טוב, עושים לא בגלל שזו מצווה, אלא כי כך מרגישים שנכון לעשות.
צריכים לטפח את התודעה שחוקים מחוקק הבורא יתברך, ומתודעה זו עולים על נתיב של בנין וצמיחה. וְאִם-תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי.
עד כאן, אפשר לומר, זה ברמה האישית; ברמת הפרט. כן ילמדו תורה ויעשו מצוות, או חלילה לא. אבל הפרט הוא חלק מן הכלל, והרבה פרטים זה כבר כלל. הכלל עלול ליטול לעצמו את הסמכות לחוקק חוקים המחייבים את הפרט, שהרי כשמתנתקים מהבורא יתברך, מואסים גם בחוקיו:
וְאִם-בְּחֻקּתַי תִּמְאָסוּ, לא רק המצוות האישיות מיותרות בעיניהם; גם המצוות הכלליות, מה שבימינו קוראים 'חוקים חברתיים' או 'חוקים פליליים', גם אותם צריכים לאמץ מעמים אחרים או להמציא לבד. חוקי התורה מאוסים בעיניהם, וזה מגיע עד כדי מאיסה באחרים העושים את מצוות התורה, כפירושו של רש"י.
וְאִם אֶת-מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם, חוקי התורה והמייצגים אותם, פשוט מגעילים אותם. בא להם להקיא מהם.
לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת, מתאמצים גם למנוע את האחרים מלעשות מצוות. מקימים אירגונים שתכליתם לנתק יהודים מיהדותם.
אֶת-כָּל-מִצְוֹתַי, אם זו מצווה, אז דוקא לא לעשות; איך אומרת ההנחיה השיפוטית העליונה - אם למקרה מסוים אין תקדים זמין במשפט הישראלי - צריכים לחפש אצל עמים אחרים. לא במשפט היהודי. הרי רוצים להיות ככל העמים, לא?!
לְהַפְרְכֶם אֶת-בְּרִיתִי, זו השורה התחתונה, הפרת הברית שבינינו לבין ה' יתברך. על איזו מן הבריתות מדובר כאן? שלוש בריתות נכרתו בינינו לבין ה' יתברך; לפי הסדר - ברית הארץ, ברית מילה וברית התורה. שלושתן כרוכות זו בזו לבלי הפרד, אבל על איזו מהן מדובר כאן?
מסתבר לומר שעל שלושתן כאחת וכך אכן לומד רש"י:
לְהַפְרְכֶם אֶת-בְּרִיתִי, כופר בעיקר. הרי שבע עבירות; הראשונה גוררת השניה וכן עד השביעית, ואלו הן: לא למד, ולא עשה, מואס באחרים העושים, שונא את החכמים, מונע את האחרים, כופר במצות, כופר בעיקר.
הכופר בעיקר מפר את כל שלוש הבריתות כי אינו מודה שיש "צד שני" לברית. זה לא קורה ביום אחד; זהו תהליך שמתחיל בכך שלא עמלים בתורה. כלומר, לא מתאמצים למצוא את הקשר שבין התורה לבין המציאות, ממילא מתרחקים מן המצוות, ועד שמגיעים לכפירה ר"ל.
וְאִם-תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי, וכאשר נוחתות הצרות, ואלה, כידוע, דרכן לבוא בצרורות, לא מודים בקשר שבין הדרך בה בחרנו לבין מה שקורה לנו. אין קשר; זה הכל מקרה. על הלך מחשבה זה אומר משורר התהלים:
(ק"ז) יז אֱוִלִים מִדֶּרֶךְ פִּשְׁעָם וּמֵעֲוֹנתֵיהֶם יִתְעַנּוּ:
והמלבי"ם מסביר שהאויל הוא המתעקש לייחס הכל למקרה או לגורמים גלויים. זה המסרב להודות שיש קשר בין התנהלותו, דֶּרֶךְ פִּשְׁעָם, לבין המצב אליו נקלע - שלא באשמתו, לדעתו.
התנהלות זו מחריפה את הבעיה וממילא גם את הצרות, כי מתעקשים להתמיד בניסיונות לרפא את התסמינים ולא מנסים כלל למצוא את שורש המחלה. התוצאה המאוד לא נעימה היא: וְיָסַפְתִּי עֲלֵיכֶם מַכָּה, שֶׁבַע כְּחַטּאתֵיכֶם.
אז אם נסכם את מה שהעלינו עד כאן, השחיתות הגואה לכאורה, כמו כל הצרות במדינה - מקורן בניתוק המכוון מבְּחֻקּתַי; ניתוק זה הוא השורש לכל חוליי המדינה, וחיבור מחודש ירפא אותם בלי ספק.
כל עוד תקף ניתוק זה, המדינה הזאת אינה יכולה להיות מדינה יהודית. בעצם, כל עוד תקף ניתוק זה - המדינה אינה רוצה להיות מדינה יהודית.
הזכרנו כי בהיסטוריה שלנו כבר באו עלינו כל הקללות הכתובות בפרשה. זה קרה גם בעת שהיתה לנו מדינה עצמאית בארץ ישראל. המדינה חרבה פעם ראשונה ושניה, כי הפסיקה להיות מדינה יהודית. היא היתה מדינה של יהודים אבל לא מדינה יהודית, ולכן חרבה.
גם בשנים קודמות התבוננו בפרשה זו; אבל חיפשנו, ובס"ד גם מצאנו, מסר חיובי. הפעם בחרנו בדרך שונה מעט, בבחינת נֶאֱמָנִים פִּצְעֵי אוֹהֵב (משלי כ"ז). וגם (שם) טוֹבָה תּוֹכַחַת מְגֻלָּה מֵאַהֲבָה מְסֻתָּרֶת:
ואינני משלה את עצמי שכבר ירוצו לשנות תפיסות יסוד. אבל מי יודע - אולי איפשהו, מישהו יקרא את הדברים ויתבונן מעט. אולי אצל יהודי אחד יזוז משהו בלב כתוצאה מקריאת הדברים הכתובים כאן.
כי עדיין לא מאוחר לחולל כאן את השינוי מתהליך של חורבן לתהליך של צמיחה, רק שלא ניתן לעשות זאת בדרך של מלחמה ישירה במה שמכנים אצלנו בשם 'שחיתות'.
הדרך היחידה היא התחברות מחודשת לשורשים, ואת זה ניתן לעשות רק בעדינות שמתוך אהבה. וכך סוף סוף יהיה רק טוב ליהודים.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
