הפליטים הפלשתינים: מיתוס ומציאות

פרופ' אפרים קארש הוא מזרחן. במאמרו הוא חושף על-פי מסמכים מי אחראי להיווצרות בעיית הפליטים. פרופ' אפרים קאראש מהמחלקה ללימודי אזור הים התיכון בקינג'ס קולג, אוניברסיטת לונדון, פירסם מחקר בשם:The Myth of the Palestinian Crisis. ואלה עיקרי המחקר:

פרופ' קאראש כתב במבוא למאמר שהמחקר מבוסס על מסמכים מתקופת המנדט הבריטי (1920 - 1948) וימיה הראשונים של ישראל, שחוקרים בעבר התעלמו מהם, וה"היסטוריונים החדשים" סילפו אותם. מסמכים אלה מגלים, לדעתו, שהטענה על גירוש לא רק חסרת בסיס אלא ההפך מן האמת. המחקר מבוסס על מסמכים שעדיין לא דווח עליהם.

ערביי פלשתינה לא היו אוביקט חסר אונים של ההתקפה הציונית, אלא מראשית שנות ה-1920 ואילך, מנהיגיהם, פתחו במערכה אכזרית, בניגוד לרצון ציבור בוחריהם, כדי לחסל את התחייה הלאומית היהודית. מערכה זו הגיעה לשיאה במאמץ האלים למנוע ביצוע החלטת האו"ם מה-29 בנובמבר, 1947, שקראה להקמת 2 מדינות בפלשתינה. לו מנהיגים אלה ומנהיגי מדינות ערב השכנות היו מקבלים את החלטת האו"ם לא הייתה מלחמה ולא הייתה בעיית פליטים.

פרופ' קאראש קבע שהתנועה הציונית הייתה מודעת למציאותו של מיעוט ערבי משמעותי במדינה היהודית שתקום, והכירה בזכותם לשוויון אזרחי. הוא מצטט את זאב זבוטינסקי, נציג הזרם המיליטנטי בתנועה הציונית, שאפילו הוא הכיר במאמר ב-1923 בשוויון זכויות לערביי הארץ. חיים ויצמן, המנהיג הציוני אף הגיע להסכם שלום ושיתוף פעולה עם האמיר פייצל אבן חוסין, בינואר 1919, ולאורך כל התקופה עד 14 במאי 1948, נפגשו נציגי התנועה הציונית עם מנהיגים ערביים ומדינאים ממדינות ערב והליגה הערבית, בנסיון לשכנעם בחוסר הטעם שבמאבק ובתועלת שתצמח לשני הצדדים משיתוף פעולה.

גישה זו הייתה מבוססת על ההנחה ששיפור חומרי שיבוא כתוצאה מההתיישבות היהודית יקל על האוכלוסייה הערבית להשלים ולקבל את זכות ההגדרה העצמית של הלאומיות היהודית. פרופ' קאראש הביא ציטטה מדברי דוד בן-גוריון מדצמבר 1947 ברוח דברים אלה. גישתו של בן-גוריון הייתה מבוססת על בסיס סביר. זרם המהגרים היהודים וההון היהודי, לאחר מלחה"ע הראשונה, הביאו לשינוי המצב ולעלייה ברמת החיים של התושבים הערביים בארץ, מעבר לרמת החיים במדינות ערב.

פרופ' קאראש קבע שב-2 העשורים לאחר מלה"ע הראשונה גדל מספר הפרדסנים הערביים פי 6 וכן שטח גידול הירקות ומספר מטעי הזיתים גדל פי 4. הוא הביא גם נתונים על השיפור ברווחה החברתית: שיעורי התמותה בקרב הערבים ירדה באופן דרסטי ותוחלת החיים עלתה מ-37.5 שנים ב-1926/7 ל-50 ב-1942/4, בהשוואה ל-33 בלבד במצרים.

העובדה, טוען פרופ' קאראש, ששיפור כזה לא ארע במדינות ערביות שהיו גם הן תחת שלטון בריטי, מחזקת את הטענה שהשיפור במצב ערביי הארץ נבע מההתיישבות היהודית.

ממשלת המנדט אף הכירה בעובדה זו בדיווח לוועדת החקירה בראשות פיל ב-1937. בדיווח נמסר שעל-פי הצנזוס של 1922 ו-1931 ניתן לראות גידול אוכלוסין ערבי בערים המעורבות (86% בחיפה, 62% ביפו ו-37% בירושלים) לעומת הערים הערביות כמו שכם, חברון( רק 7%) ובעזה ירידה של 2% .

לדעת פרופ' קאראש, לו היה הדבר תלוי באוכלוסייה הערבית, היה צומח דו- קיום, כי ההתפרצויות האלימות (הפוגרומים) היו מעשה ידיו של מיעוט. בעולם המודרני, קבע פרופ' קאראש, המהפכות אינן מאורגנות ע"י הרוב העני, אלא ע"י המיעוט המשכיל של בעלי האמצעים. גם ועדת פיל הגיעה לאותה מסקנה, שככול שהמצב הכלכלי השתפר ההידרדרות הפוליטית רק גברה. פרופ' קאראש הביא ראיות שהגורמים המיליטנטים בקרב בעלי האמצעים הערביים שפעלו נגד המפעל הציוני, היו אלה שהרוויחו מעסקיהם עם יהודים ואף מכרו להם אדמות.

המופתי היה הגורם המתסיס למאורעות 1929 ולמרד הערבי בין 1936 -9 193, במסגרת מאמציו לקדם את הקריירה הפוליטית שלו. פרופ' קאראש טוען שבמרד הערבי נהרגו יותר ערבים מיהודים ואנגלים, ואלפי ערבים ברחו למדינות ערב. הוא טוען, שלמרות אווירת הטרור והחרם הכלכלי היה שיתוף פעולה ברמה המעשית בין יהודים לערבים בזמן המרד הערבי.

פרופ' קאראש טוען שהציבור הערבי, שזכרון האירועים של 1936-39 היה עדין טרי אצלו לא היה מעוניין למנוע ביצוע החלטת האו"ם מ-1947 . הוא טוען שנעשו הסכמים בין כפרים ערביים לשכניהם ביישובים יהודיים, ועבד אל-קדאר חוסייני, קרוב משפחתו של המופתי, למשל, נתקל באדישות ואף עויינות במאמציו לגייס לוחמים לשורותיו. בחברון הוא לא הצליח לגייס איש וגם בשכם, טולכרם וקלקיליה הצלחתו הייתה מועטת. הוא אף גורש בבושת פנים בבית צפאפה.

לחוסר ההתלהבות של הציבור הערבי להתגייס למלחמה נגד החלטת האו"ם, היה, לדעת פרופ' קאראש, אספקט כלכלי. המרד הערבי פגע באופן חמור במצבם הכלכלי של ערבים בכפרים ובערים המעורבות, שהיו עד אז בקשרים כלכליים עם יהודים. המפקד העליון של "צבא השחרור הערבי",הגנרל העירקי, והמפקד בפועל פאוזי קאוקג'י, התלוננו על מיעוט המתנדבים בקרב ערביי הארץ, ושלא ניתן לסמוך עליהם, שהם היוו רק 800 מתוך 5,000 המתנדבים. "צבא השחרור הערבי" היה הכוח הלוחם שנכנס לארץ בתקופה שקדמה להקמת מדינת ישראל.

החברה הערבית בארץ החלה להתפורר באותם חודשים שקדמו להקמת המדינה. אבל, מנהיגיהם הצהירו "שהחלוקה תתבצע רק על גופותיהם של ערביי פלשתין, בניהם ונשותיהם". קאוקג'י נשבע "לזרוק את כל היהודים לים", ועבד אל-קדאר חוסייני הכריז "שבעיית פלשתין תיפתר רק באמצעות החרב: כל היהודים חייבים לעזוב את פלשתין". פרופ' קאראש טוען שהפעילות היזומה של הכוחות ערביים שנכנסו לארץ ביוזמה ערבית, "צבא השחרור הערבי" וקבוצות גרירלה וטרור, ביצעו בארץ פשעי מלחמה נגד אזרחים חפים מפשע, והוא מצטט את הקונסול הכללי האמריקני בירושלים, רוברט מקרטי שכתב בדצמבר 1947" שאנשים חפים מפשע, העוסקים בענייניהם היומיומיים, באוטובוסים, וברחובות, נורים למוות ואף במיטותיהם".

אכן, כותב פרופ' קאראש, ארגון האצ"ל, רצח בדצמבר 1947, 6 פועלים ערביים ליד מפעלי הזיקוק בחיפה, והביא לתגובת נגד כאשר 39 יהודים נרצחו על-ידי פועלים ערבים שעבדו עמם. כאשר אנשי אצ"ל כבשו את הכפר דיר יאסין, הם הרגו כ-100 ערבים והערבים נקמו ברצח 77 אחיות ורופאים יהודיים שהיו באוטובוס בדרכם לבית החולים הדסה על הר הצופים.

אבל,המנהיגות הערבית עשתה, לדעת פרופ' קאראש, כמיטב יכולתה כדי לחמם את האווירה, ולא נרתעה מהמצאת אירועים אכזריים שכלל לא אירעו, כמו ההודעה על טבח עצום שערכו היהודים בערבים בזמן כיבוש חיפה ב-21 באפריל. שמועות חסרות יסוד הופצו במזרח התיכון שהגיעו לבירות המערב, על מעשי טבח בערבים, גם לאחר כיבוש יפו בראשית אפריל, טבריה ב-18 באפריל, ובצפת בראשית מאי. התיאורים בעיתונות הערבית על מה שאירע בכפר דיר יאסין, בתוספת טענות שקריות על מעשי אונס ומעשי אכזריות, נועדו להלהיט את האווירה. אבל, תעמולת הזוועה הערבית הביאה לתוצאה הפוכה ממה שקיוו המפרסמים. השמועות על אכזריות היהודים גרמו לפאניקה בקרב ערביי הארץ.

הכוחות הערביים שניסו למנוע את ביצוע החלוקה והקמת ישראל נכשלו במשימתם ואז פלשו צבאות ערב, באמצע מאי 1948, לא רק משום שערביי הארץ לא הצטרפו בהמוניהם לכוחות המתנדבים מארצות ערב, אלא שהם ברחו מהארץ למדינות ערב השכנות.

פרופ' קאראש, מצטט את אלן קניניגהאם, ה-high commissioner הבריטי, שדיווח בדצמבר 1947 ש"ערבים עוזבים את הארץ עם משפחותיהם במספרים ניכרים ויש אקסודוס מהערים המעורבות והמרכזים הכפריים". כעבור חודש שוב דיווח קנינגהאם ש"הפניקה בקרב המעמד הבינוני נמשכת ויש אקסודוס יציב של אלה שיש להם האמצעים לעזוב את הארץ".

פרופ' קאראש מצא הדים לפאניקה שאחזה בערביי הארץ בדיווחים של מודיעין ארגון ההגנה, שהיה מודאג מהבעיות שהבריחה ההמונית יצרה. גם ממשלות סוריה ולבנון היו מודאגות מהאקסודוס המוקדם ודרשו מה-AHC לעודד את ערביי הארץ להישאר ולהילחם.

החברה הערבית גילתה העדר סולידריות קהילתית ו"וועדות לאומיות" מקומיות פעלו למען האינטרס המקומי. הם דאגו לשמור על המזון בעיר לתושבים המקומיים. לא נעשה כל נסיון קולקטיבי לעזור למאות אלפי הפליטים שהיו מפוזרים ברחבי הארץ, ואף זכו ליחס שלילי. למשל, פליטי דיר יאסין ברחו לכפר סילואן, אבל, משלחת מסלואן דרשה מה-AHC במשרדו בירושלים להעביר את הפליטים למקום אחר. בעכו, מנעו מפליטים שברחו מחיפה להתיישב בעיר. ברמאללה, שרובה הייתה נוצרית, הוקמה מיליציה מקומית לא כדי להילחם ביהודים אלא כדי למנוע מפליטים מוסלמים להיכנס. היו גם מקרים של גביית תשלומים מוגזמים מהבורחים שהיו זקוקים לאמצעי תחבורה או לינה.

הבריחה, על-פי פרופ' קאראש לא נפסקה. עד ראשית אפריל ברחו כבר 100,000, למרות שעד אז היהודים היו עדיין במגננה, ולא היו כלל במצב שיאפשר להם לגרש. עד 14 במאי 1948 מספר הפליטים גדל ביותר מפי 3. אפילו לאחר מאי 1948, איש מבין 170,000 - 180,000 הערבים שברחו ממרכזי הערים, ו-בין 130,000 ל-160,000הכפריים שברחו מכפריהם, לא גורשו על-ידי היהודים.

היו מקרים יוצאים מן הכלל, תוך כדי הקרב, של גירוש, שנבעו משיקולים צבאיים יותר מאשר פוליטיים. אבל, בו-זמנית, היו גם נסיונות למנוע בריחה. למשל, כותב פרופ' קאראש, על משלחת יהודית שכללה גם ערבים מקומיים וראשי ערים ערביים, שניסתה לשכנע את תושבי אזור החוף הערביים לא לברוח.

פרופ' קאראש טוען שהמנהיגות של ה-AHC, נתנה הוראה בינואר 1948 להביא לבריחת עשרות אלפי ערבים מתוך שיקולים צבאיים או כי למנוע מהם להפוך לאזרחים ישראלים במדינה היהודית. זה קרה, לטענתו בחיפה, בטבריה, ביפו ובירושלים. ערבים כפריים אולצו לעזוב את כפריהם שבתחום המדינה היהודית שעמדה לקום מתוך שיקולים צבאיים, וכדי למנוע מהיהודים לקיחת בני ערובה.

תפעה זו התרחבה בפברואר וצברה תאוצה ניכרת באפריל ומאי. ב-18 באפריל המודיעין של ההגנה דיווח על תוכנית ערבית לפינוי הילדים והנשים מהכפרים הסמוכים ליישובים יהודיים וכעבור 12 יום נודע ש"צבא השחרור הערבי" נתן הוראה לפנות את הכפרים בין תל אביב לחיפה, לקראת האופנסיבה היהודית שהם ציפו לה. בראשית מאי, כשהלחימה בגליל המזרחי התגברה, הערבים המקומיים הצטוו לפנות את הנשים והילדים מאזור ראש פינה, והלגיון הערבי הירדני נתן הוראה דומה לכפריים באזור ירושלים.

פרופ' קאראש כותב שהמנהיגות הערבית של ערביי הארץ שמילאה תפקיד מרכזי במאבק נגד החלוקה ובתוכנית למנוע הקמת מדינה יהודית, היו הראשונים שעזבו את הארץ. קנינגהאם הבריטי דיווח על כך ש"עליכם לדעת שהמוטטות המורל בפלשתינה היא במידה מסוימת תוצאה של הנטייה הגוברת של אלה שצריכים היו להנהיג אותם לעזוב את הארץ... למשל, ראש העיר יפו ביקש חופשה ל-4 ימים ועזב לפני 12 יום ולא חזר, ומחצית חברי ה"ועד הלאומי הערבי" עזבו. בחיפה, הסתלקו לפני זמן מה חברי מועצת העיר, ו-2 ממנהיגי "צבא השחרור הערבי" עזבו בזמן הקרב האחרון. כעת עזב גם הפקיד הערבי הבכיר (האם הכוונה למופתי.?). בכל חלקי הארץ מעמד האפנדים מתפנה במספרים משמעותיים ובקצב גובר."(הערה שלי:אין תאריך לציטטה זו).

ההיסטוריון הערבי עריף אל-עריף כתב: "היכן הם המנהיגים שצריכים היו להראות את הדרך? היכן ה-AHC? מדוע חבריו נמצאים במצרים בשעה שפלשתינה, ארצם, זקוקה להם". (אין תאריך)

מוחמד נימר אל-חאטיב, מנהיג פלשתיני במלחמת 1948 כתב:"המדינות הערביות השכנות פתחו את גבולותיהם ודלתותיהם בפני הפליטים, בשעה שליהודים לא הייתה אלטרנטיבה מלבד לנצח או למות".

אבל, כותב פרופ' קאראש אין זה מדויק שהפליטים התקבלו בזרועות פתוחות. הייתה דרישה מהם לחזור, בייחוד לגבי הגברים בגיל לחימה:

ממשלת לבנון, למשל, סירבה לתת לגברים בגילים 18 - 50 להיכנס ודרשה מכל הגברים הבריאים שכבר נכנסו להירשם באופן רשמי או להיחשב זרים בלתי חוקיים ולשאת בתוצאות.

ממשלת סוריה אסרה על גברים פלשתינים בין 16 - 50 להיכנס לתחומיה.

במצרים היו מספר הפגנות גדולות שצעדו למשרדי ה"ליגה הערבית" בקהיר והגישו פטיציה שדרשה ש"כל פלשתיני בריא המסוגל לשאת נשק תאסר שהייתו מחוץ לארץ".

המחאות נגד הפליטים הפלשתינים הביאו את הרקטור של אוניברסיטת אל-אזהאר, שהיה הסמכות הדתית המוסלמית החשובה ביותר, להוציא הוראה שמתן מקלט לפליטים ערבים מפלשתינה הוא חובה דתית. הסלידה מהפליטים הפלשתינים רק הלכה וגברה עם הזמן. רדיו בגדד ושר הפנים הלבנוני, למשל, ביטאו בפומבי את ביקורתם כלפי הפלשתינים.

פרופ' קאראש מביא עדות מעזה מיוני 1949, של הדברים שאמרו פליטים לסיר ג'ון טרוטבק, ראש ה,משרד הבריטי למזרח התיכון" בקהיר, שלא נחשב לאוהד יהודים. הוא דיווח שהוא הופתע לגלות שהפליטים לא גילו מרירות כלפי היהודים אלא כלפי המצרים ומדינות ערב האחרות. הם זעמו על אחיהם הערבים ששכנעו אותם, שלא לצורך, לעזוב את בתיהם, והוא הוסף שהוא שמע שהפליטים אף יקדמו בברכה את הישראלים אם הם יכבשו את עזה.

לסיכום, כותב פרופ' קאראש, עברו 60 שנה מאז פליטי 1948 הופקרו לגורלם ע"י אחיהם במחנות פליטים, תוך טיפוח שנאה ותקווה מזויפת.

הטרגדיה של הפלשתינים, לדעתו, היא ששני מנהיגיהם החשובים ביותר, חג' אמין אל-חוסייני ויאסר ערפאת, שניהם, היו מונעים על-ידי מגלומניה קיצונית שסבלה מעיוורון בשל שנאה ליהודים ואובססיה לאלימות:

לו המופתי היה מעדיף פשרה ודרכי שלום, הייתה לערביי הארץ מדינה ב-1948, והייתה נחסכת מהם בעיית הפליטים. לו ערפאת היה מעדיף מלכתחילה פשרה ופיוס במקום אלימות וטרור, הייתה לפלשתינים מדינה בשלהי שנות ה-1960 או ראשית שנות ה-1970, או ב-1979 בו-זמנית עם חוזה השלום המצרי-ישראלי, או ב-מאי 1999 כחלק מתהליך אוסלו, או בוועידת קמפ דויד ב-2000.