המפגש של האדם בר הדעת עם רגע הלידה ורגע הפטירה, הטמיע לתוכו תובנה כי הנשימה מוכיחה את הנשמה, כי החומר מתעורר בה לחיים ועם צאתה הם נכנעים עולמית למוות האורב להם בכל שעה.

הבכייה הראשונה בה פורץ הילוד לתוך העולם, משולה כשאיפה דרמטית, בנשימה, של הנשמה הממתינה מחוץ לגוף שהיה קשור בחוט הטבור לרחמה של האם שנשמה את נשימות בר בטנה. זה הבכי של גורל החיים. של גורל העצמאות. של גורל הקיום בין הטוב לבין הרע, בין הצדק לאי הצדק, בין החרדה לבין האמונה, בין הכמיהה לנצח הנותנת טעם לחיים לבין ההודאה בוודאות כי הזמן אוזל תמיד, ללא הפוגה, המעמתת את האדם עם התכלית או חוסר התכלית של היותו.

זה המפגש בו יצר האדם בכל לשונותיו ובכל ארצות פזוריו שפה הקושרת בין הרוח לבין סוד הקיום האנושי. החיים באים ברוח, בנשימה הראשונה. הם תמים עם שוך הרוח, בנשימה האחרונה. הנשמה, הנפש, הרוח, ה-spirit, ה-amina, ה-geist, ה-psyche (קרוב יותר לנשיפה מאשר לנשימה) ה-esprit, ה-ruch (רוך הערבית), ועוד ועוד מצביעים על הפתרון שפתרה הלשון נוכח הקשר בין הנשימה הראשונה או האחרונה לבין הנשמה.

במקור המקראי שלנו מפורשת הזיקה הזאת בחדות יתרה, "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָֽאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַֽיְהִי הָֽאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּֽה" (בראשית ב',ז'). אונקלוס אינו מתרגם. הוא מפרש מכוח מסורת עמוקת שנים, "...ונפח באפוהי נשמתא דחיי והות באדם לרוח ממללא", לבריאה המתייחדת בסגולה של הדיבור, שנשמת חייה היא השפה.

ליבת השפה שניתנה לאדם לא הומצאה על ידו. היא הוענקה לו, חלק אלוה ממעל. הוא תרגם את מתת כושר השפה ללשונות שונות. בכל מקום, בכל עת, אדם הוא אדם כי הקדוש ברוך הוא העניק לו את המילים. הבנה זאת של מהות נפש האדם עולה במעלה מתגבהת והולכת מן הקשר הפיזי בין הנשימה לנשמה להקשר המהותי. חידת הקשר שמצאה השפה בין הנפש, הזהות האישית של האדם, מחשבותיו, שאיפותיו, חרדותיו, תקוותיו, יצירתו המדעית והאמנותית, כמיהתו לצדק ולמשפט, לטובת הזולת, התרת האמונות כדי כפירה, הליכה על סף הרעה ומעבר לו - כל אלה אינם בחינת קשר אנטומי בין הנשימה לנשמה.

ה-Soufle Vital, המונח הצרפתי המופלא לוַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים, הנשיפה המחיה, איננו פיזיקה. הנשימה לא יוצרת את הנשמה. היא מתת שמים. הנשימה או השאיפה - משיקה אותה והרוח יוצאת אל אוקיאנוס החיים.

אם הדיבור הוא חלק אלוה ממעל, חלק כביכול מקדושתו, יש בו עצמו קדושה. רבי ישעיה הלוי הורוויץ (1560-1630) הנודע בתואר 'השל"ה הקדוש' על שם הספר 'שני לוחות הברית' שחיבר בירושלים בה כיהן ברבנות בערוב ימיו, כותב (על פרשת כי תצא) "המובחר מקדושת הגוף הוא קדושת הפה, כי בזה נבדל האדם מבעל החי, ונקרא חי מדבר, וכתיב (בראשית ב', ז') 'ויהי האדם לנפש חיה', ותרגום אונקלוס, לרוח ממללא. על כן צריך האדם לקיים ככל היוצא מפיו, שנאמר (דברים כ"ג, כ"ד) 'מוצא שפתיך תשמר'. ואף על-פי שזה נאמר אצל נדר, זהו לאזהרה יתרה, מכל מקום אמור הוא גם כן לכל דבר. כי דיבור היא לשון שהקדוש ברוך הוא ומלאכי השרת משתמשים בה. ובלשון הזה משתמש השם יתברך עמנו, ... ומי שמטמא את פיו בדברי נבלות הפה, ובשקרים, וכיוצא בהם אוי לו ולנשמתו... ".

טבעי הוא לאדם לדבר. המילה 'אימא' בכל הלשונות היא עיצוב מלמולו הספונטני הראשון של תינוק היונק שדי אימו. בטרם יפנים האדם כי הדיבור הוא חלק אלוה ממעל הוא משתמש בו כחלק של משאו ומתנו למטה, הוא שואל בדיבור, הוא משיב בדיבור, הוא עושה לו חבר בדיבור ושונא בדיבור, עמלו בדיבור, הדיבור, כיד וכרגל, הוא מעין אבר המפלס דרכים, הבונה גשרים,גם המהרס אותם.

מפני אופיו החילוני של הדיבור ככלי התקשורת הנחוץ לקיום הפיזי, צריכה קדושתו כחלק אלוה ממעל שמירה יתרה. השל"ה הקדוש תולה דברים בפסוק הדובר בגדרי נדרים."אִיש כִּֽי יִדֹּר נֶדֶר לַֽה' אֽו הִשּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשוֹ, לא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶֽׂה" (במדבר ל', ג').

בפשטות הדברים בא הכתוב לומר, כי אדם המקבל על עצמו להינזר מאחת הפעולות המותרות, או אדם המתחייב לתת מתנה להקדש, מחויב לכבד את התחייבותו לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ, לא ידחה את חלות ההתחייבות מעבר לזמן סביר הנמדד על-פי חגי הרגל.

רש"י, על בסיס מקורות במורשת ישראל מפרש, "לא יחל דברו - כמו לא יחלל דברו, לא יעשה דבריו חולין", והשל"ה מנתק את חילון השפה מן הנדרים ורואה בו איסור כללי להטיל מום של חילול השפה שהיא חלק אלוה ממעל ככלל הנוגע לכל גדרי הדיבור, השיח היום יומי, אמירת האמת, השבועות למיניהן, לשון הרע, הערמה בלשון ועוד, על כולן הוא אומר, "המובחר מקדושת הגוף הוא קדושת הפה".

כשם שעל האדם לראות את קיום המצוות שבין אדם לחברו כקיום מצווה שבין אדם למקום, בחינת "ואהבת לרעך כמוך" הוא עבודת ה' ממש, "וגר לא תונה" הוא קידוש השם ממש, כך חילון השפה שבין אדם לחברו היא חילון ה' ממש.

השל"ה אומר, כי בפסוק "מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ לַה' אֱלֹהֶיךָ נְדָבָה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ בְּפִֽיךָ" (דברים כ"ג, כ"ד) האמור בנדרים, מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר הוא אזהרה כללית על כל מה שמוציא אדם משפתיו בתוכן ובצורה, במהות ובסגנון.

מטבע לשון זו חוזרת בתביעה של משה מן השבטים שביקשו להישאר בארץ ישראל שבמזרח הירדן "בְּנֽוּ-לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם וְהַיֹּצֵא מִפִּיכֶם תַּעֲשֽׂוּ" וחז"ל בתלמוד פוסקים, (ראש השנה ו', א'), "תנו רבנן: "מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ - זו מצות עשה, תִּשְׁמֹר - זו מצות לא תעשה" בכל מקרה, בכל עניין שבין אדם למקום ושבין אדם לחברו, יש לקיים, אין להפר! קדושת ה' תלויה בכך!

שפה חושפת ושפה מסתירה. היא לא רק מה שאדם אחד אומר, היא גם מה שהאדם האחר שומע. "כִּי יְאַלֵּף עֲוֹנְךָ פִיךָ וְתִבְחַר לְשוֹן עֲרוּמִֽים" אומר אליפז התימני (איוב ט"ו, ה'). יש לו לחטא כוח לאלף את פיך, לשרת את הרעה, עד שהיא מדברת בלשון הנחש שהיה ערום מכל חיית השדה, עד שהיא משתמשת בלשון כאילו אינה חלק אלוה ממעל אלא חלק המדיח למטה.

למשמע אוזן תמימה, רעה לוחשת יכולה להיות עטופה במתק שפתיים. "בחרת לשון ערמה להסתיר הדבר במתק אמרי המליצה ולא תאמרנה בפה מלא ותתהפך במלים", אומר רבי דוד אלטשולר בעל הפירוש המודע 'מצודת דוד'. דומה כי השמירה מפני מכתה האנושה של הדמגוגיה אמורה כאן. כפל הלשון, בחירה במילים המציעות הלוך רוח ונסות מאחריות לדיוק, המשביעות מאוב סוגסטיות והדקדוק שלהן הוא הטיה של כזב על שרשי דברים של אמיתות שבויות, היא האמורה בתיבות "לְשוֹן עֲרוּמִֽים" וגם היא בגדר לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ - לא יעשה דבריו חולין.

יש שפה נקייה ויש שפה מזוהמת. הנקייה מנקה את חלל השיח. המזוהמת מזהמת אותו. הכתוב מספר כי נח צווה להכניס שבעה זוגות בעלי חיים 'טהורים' לתיבה ושני זוגות בעלי חיים שאינם כשרים לא לקרבן ולא למאכל "...וּמִן-הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִוא שְׁנַיִם אִישׁ וְאִשְׁתּֽוֹ" (בראשית ז', ב').

תורה הסופרת אותיותיה יכלה לומר מה שאמרה במילה אחת ולא בשתיים. מדרש 'לקח טוב' יודע מדוע, "עיקם הכתוב כמה אותיות לדבר בלשון נקייה". האותיות אינן מעלות או מורידות בסימני הכשרות. אבל הן אחריות לשמירה על האקלים. לֹא טְהֹרָה, עדיף על טמאה. זילות הלשון מטמאה שפתיים. המילים פועלות על מי שאומר אותן ועל מי ששומע אותן. לשון נקייה אינה פדנטיות בעלמא.

בירידי הלשון המחולנת, אומרים עליה שהיא סימן מסימני ההתנשאות, כאילו ביבים הם עממיים ומדרכות לשון נקיות אליטיסטיות. גסות הרוח מסירה כל מסווה של הצנעה מן המציאות. הסוואת הכיעור הבלתי נמנע הוא מסימני ההיכר של התרבות. השלכת העמדת הפנים של נימוסי התנהלות ונימוסי דיבור, היא גם היא בגדר לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ, לא יעשה דבריו חולין.

השבועה היא הכרה כי הלשון היא מתת אלוה ממעל ומי שנוקב בשמו בשעה שהוא עומד על הדוכן או בכל התרחשות בה הוא נקרא לתת תוקף להבטחותיו או לטיעוניו או כל כיוצא באלה לא היה מעז לנקוב בשם ה' אילו דיבר שווא. גם הכרה זאת היא אוניברסלית.

במקדש יופר ברומא הייתה אבן, Iuppiter Lapis שמה, אבן יופיטר, אליה באו להקריב קרבן כדי לתת תוקף לשבועה שהמקיים אותה מקיים את דבר האל והמפר אותה מחלל אותו. יופיטר נעשה ערב לקיום האמת. הפיתוי להישבע לשקר היה גדול. החשש פן תרד השכינה ותיפרע בשקרן בו במקום ובה בשעה, לא היה מגובה בניסיון. 'אם לעולם הבא, עד אז', אמרו דוברי השווא, 'נחכה ונראה'...

הפיתוי להרבות בשבועת אמת כדי לאכוף על הבריות לקבל האמירות בלי בדיקה פרטנית של העובדות, גם הוא היה גדול וזילות השבועה איימה על קדושת השבועה עצמה. "אמר רבי סימון, אין מוסרין את השבועה למי שהוא חשוד על השבועה ואין נותנין את השבועה למי שהוא רץ אחר השבועה" (ויקרא רבא פרשה ו'). בספר 'כד הקמח', (סעיף גדר השבועה), כותב רבי בחיי בן אשר הספרדי (לא רבי בחיי בן פקודה בעל 'חובת הלבבות') כי איסור השבועה מכוח "וְלֹֽא-תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר וְחִלַּלְתָּ אֶת-שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה' "... הוא חמור ביותר. ומכאן יש ללמוד חומר השבועה במי שנשבע לגוי מן האומות ועבר על שבועתו כמה ענשו גדול עד שמים יגיע וזה מפני חילול השם,... וכן בכל שאר המצות שנכתב בהן 'אני ה" עניינו. 'אני ה' הנותן שכר בקיומם או המעניש העובר עליהן".

השימוש המחלן בשפה שהיא חלק אלוה ממעל היא חילול השם מכל מקום, בכל הנסיבות, מול כל אדם באשר הוא אדם. הפרת קדושת הלשון באשר היא - היא בגדר לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ, לא יעשה דבריו חולין.

קדושת המילה. קדושת המילה הנכונה לשעה הנכונה. קדושת המילה הלוחמת את מלחמת האמת. קדושת המילה ההודפת את מתקפות השקר. קדושת המילה המתעטרת ביופי במידה. קדושת המילה המתנערת ממחלצות הכיעור והגוזמא. הכל חלק אלוה ממעל. קדושת המילה, היא קידוש ייחודו של האדם ופועלו עלי אדמות, היא קידוש שמו של האלוהים שנתן מחלקו לאדם לבדו ועשה אותו בחסדו לרוח ממללא. האצילות הזאת מחייבת. חילון האצילות הזאת, היא כפיות טובה שאין מחלנת ממנה.