ספרות האהבה המקראית

עשרה קבין של כאב ירדו לספרות המקראית, תשעה נטלה ספרות האהבה. אהבה, שרצתה להיות יפה, הייתה לאהבה עצובה רוית כאב, החושפת אותנו גם לגילויים, העולים על שרטון של אלימות קשה, והכל בשם האהבה.

מיכל בת שאול, שבאהבתה לדוד סיכנה את חייה וחילצה אותו ממוות, שילמה מחיר יקר על אהבתה, כשבניה נתלים יחד עם בני רצפה בת איה. את קורבן הדמים הזה הגיש מי שהיא הצילה ממוות, דויד מלך ישראל,. דמי ילדים שלא חטאו רק כדי לכפר על מה שנקרא חטאו של שאול, שנוא נפשו של דויד.

"...לאבשלום בן דוד אחות יפה ושמה תמר וַיֶּאֱהָבֶהָ אמנון בן דוד"(שמואל ב' י"ג 1). המלה אהבה בפסוק הראשון של הפרק לבשה ממד כואב ועצוב של אונס אכזרי מלווה ברמייה מבחילה. בן המלך, מלך שהוא מושא להערצה, בא על סיפוקו הפראי בצעד בהמי, שמגדיש את סאת כוס הכאב, הדמעה וההשפלה של תמר - "וַיִּשְׂנָאֶהָ אמנון שנאה גדולה מאוד כי גדולה הַשִּׂנְאָה אֲשֶׁר שְׁנֵאָהּ מֵאַהֲבָה אֲשֶׁר אֲהֵבָהּ ...". (שמואל ב' י"ג 15).

מה יותר כואב, כאשר בת המלך שנאנסה עדה לעובדה, שאביה שהוא גם סמכות משפטית עליונה אינו מפעיל סמכות אבהית כלפי בנו, אלא מסתפק בשתיקה רועמת - "וְהַמֶּלֶך דָּוִד שָׁמַע ...וַיִּחַר לוֹ מְאֹד" (שם, 21). לא מדובר רק באבא, אלא במלך שהיה חייב לנקוט באמצעים משפטיים. העדר התגובה של האב הניעה את האח אבשלום למעשה, שהסתיים ברצח אחיו האנס.

הספרות המקראית פותחת לנו צוהר גם לממדים מכאיבים של מחיר אהבה עיוורת, כאשר רחבעם בן שלמה אהב מכל נשותיו את מעכה בתו של אבשלום הרודן האכזר - "וַיֹּאהַב רְחַבְעָם אֶת מַעֲכָה בַּת אַבְשָׁלוֹם מִכָּל נָשָׁיו וּפִילָגְשָׁיו " (דברי הימים ב י"א 21). משמונה עשרה הנשים שנשא וששים הפילגשות ששרתו את יצועו, הוא הלך שבי על-פי המקור המקראי רק אחרי מעכה בת אבשלום. והתוצאה היא מכאיבה כאשר הוא ממנה את בנה של מעכה, מינוי בלתי ראוי לשאת כתר מלוכה. קשה לקבל, שמדובר כאן בביטוי של אהבה טהורה, כמו שמדובר על הליכת שבי אחרי יצרים חייתיים.

רחבעם ממשיך את "מורשת" ההתמכרות לארמון נשים, שהפעיל ביד רמה אביו שלמה. האב בממדים מבעיתים והבן בקצב מופחת הלבישו על ערכים כמו אהבה וחיי אישות עם רעיה לבוש כואב של השפלת האישה.

כמו הסבא דוד, הבן שלמה והנכד רחבעם אינם פורסים בפנינו מודל של משפחה, בה יש אהבה וכבוד לרעיה. מה שכן יש לנו בשפע, זו מידה רבה של כאב ורודנות, שנאלצת האישה לשאת במציאות מונארכית ופטריאכלית.

כל ביטוי של אהבה, שנפרס בפני הקורא הוא כואב, והכאב הוא מנת חלקה של האישה.