תוכנית ההינתקות היא תוכנית גרועה לישראל וגם לפלשתינים - ואם לא ייפתח אחרי ביצועה משא ומתן רציני בין שני הצדדים, היא עלולה להוביל למצב גרוע מזה שהורגלנו אליו בשנים האחרונות. אלא שהחלופה של שרון לנסיגה חד-צדדית בעזה היא המשך הכיבוש שם, ולכן אני תומך בנסיגה. מפלגתי היא זו המאפשרת לשרון להמשיך בתפקידו, והיא תעשה זאת עד תחילת ספטמבר, עד לאחר סיום הנסיגה.
ראש הממשלה החליט, לדבריו, על הנסיגה, כדי למנוע מצב שבו "יוזמת ז'נבה" תמלא את החלל. הוא עצמו סבור שאי-אפשר להגיע בדור הזה לשלום בינינו לבין שכנינו, ולפיכך הצביע נגד הסכמי קמפ דיוויד, בממשלת בגין, התנגד להסכמי אוסלו, במליאת הכנסת - ונמנע בעת ההצבעה בכנסת על הסכם השלום עם ירדן.
תוכניתו של שרון מדברת על מדינה פלשתינית בעזה ובחלק מן הגדה המערבית, ללא חלוקת ירושלים וללא פתרון לבעיית הפליטים. זהו רעיון שאפילו מוסטפא דודין (מנהיג "אגודות הכפרים" שהומצאו על-ידי שרון כשכיהן כשר ביטחון ב-1981) היה דוחה בלי הרהור נוסף. הדרך היחידה לממש תוכנית זו, במלואה או בחלקה, היא באמצעות צעד חד-צדדי - ולכן, גם כאשר שרון מודה כי אבו-מאזן הוא שותף מבחינתו, עדיין הוא מסרב לנהל עמו משא ומתן על עזה וממשיך במהלכו החד-צדדי.
הנסיגה החד-צדדית מחזקת את החמאס, ושרון כבר יכול לזקוף לזכותו חלק ניכר מן ההישגים המוניציפליים של החמאס בחודשים האחרונים. החמאס טוען כי רק האלימות שהפעיל מצליחה לגרש יהודים מעזה וכי אם יימשך המאבק בגדה המערבית, תיסוג ישראל גם משם. הפלשתינים מקבלים שטחים ללא כל התחייבות מצידם - ואילו המנהיגות הפרגמטית, שעמה ניהלנו משא ומתן פעמים רבות מאז 1993, נדחקת לקרן זווית ומוצגת ככלי ריק. השקט היחסי שהושג במשא ומתן הפלשתיני הפנימי לא הביא להקטנת מספר המחסומים, לשחרור אסירים ולהרחבת התעסוקה, ומספר הפלשתינים המוכן לחזור לאלימות הולך וגדל.
ואשר לצד הישראלי, נסיגה-חד צדדית אינה מעניקה לנו הכרה בירושלים (אפילו המערבית) כבירת ישראל, בגבולותינו במזרח, בזכות העם היהודי למדינה ובסיום התביעות ההדדיות. אנו עלולים לעמוד בסיומה בקוים לא- נוחים, ולהתחיל משם את המשא ומתן על הסכם הקבע.
לכאורה, מחנה השלום היה צריך להתנגד לנסיגה מעזה - אבל הוא אינו עושה זאת, רק משום שהוא מאמין בהשפעתו על כך שתוצאותיה יהיו הפוכות מכוונתו של שרון. אם שרון רוצה "להקריב" את רצועת עזה כדי להמשיך ולהתנחל בגדה המערבית, כמו שחשף ראש לשכתו דב וייסגלס - או שהוא מבקש להסתפק אחר-כך בכמה נסיגות חד-צדדיות וחלקיות בגדה המערבית - הרי מחנה השלום רואה בנסיגה מעזה תקדים חשוב לפינוי ישובים וגם לפיצוי המתנחלים בגדה המערבית.
אנו נפגשים בצומת שבו שרון מבקש לסיים מהלך מדיני, שאנו רוצים לראות בו התחלה בלבד. אם לאחר הנסיגה לא יהיה משא ומתן ישראלי-פלשתיני, אם שרון ימשיך במשחק שבו הוא דורש מאבו מאזן לבצע את המחויבויות שהוא עצמו אינו מממש ואם המצב ימשיך להידרדר בצד הפלשתיני - האלימות תשוב.
ב"בוקר שאחרי", שרון יעשה מאמץ עליון להחזיר את "המורדים" ולפנות ימינה. הוא יעריך כי מפלגת העבודה תמצא תמיד תירוץ להישאר בממשלתו (בטענה הנצחית כי בלעדיה זה יהיה עוד יותר גרוע) - ואם תחליט "העבודה" אחרת, תמיד ימצא את "שינוי" ממתינה לשוב לממשלה. "מפת הדרכים" תהיה מקלטו של שרון, והוא יתנה כל צעד משלו בביצועה על-ידי הפלשתינים. גם אם יגיעו הצדדים לשלב השני של "מפת הדרכים", והפלשתינים יטענו כי מדינה פלשתינית בגבולות זמניים היא רק "אופציה" כלשון המפה - וכי הם מעדיפים הליכה ישירה להסדר הקבע - שרון יטען שזו האופציה היחידה, ומסלול ההתנגשות יובטח.
אנו, מחנה השלום, נקרא לממשלה להגיע להסכם שלום, על בסיס תוכנית קלינטון ויוזמת ז'נבה - ועל כך יתנהל המאבק הבא. רוב הציבור הישראלי והפלשתיני מעדיף הסדר קבע על פני כל הסדר זמני, ועל כן תהא זו שעתו של הרוב הדומם (בדרך כלל) לומר את דברו. החודשים הבאים יכריעו אם אנחנו, ישראלים ופלשתינים, מסוגלים להתגבר על המשקעים ולפתוח במשא ומתן שיטפל בכל הנושאים שעל סדר יומנו, לקראת הסדר קבע - או שהחמאס ישלוט ברשות הפלשתינית, ואילו אנחנו נוכל להתרווח בכורסה ולומר: "הנה, אמרנו לכם - אין עם מי לדבר, ואין על מה לדבר!" לקראת הסיבוב האלים הבא. ההכרעה בשאלה גורלית זו נמצאת, במידה רבה, בידינו.
