המסקנה העיקרית של מבקר המדינה, יוסף שפירא, בדוח שלו על משק הגז הטבעי היא שיש בלגן מוחלט. שורה של רגולטורים עוסקים בנושא, כל אחד מושך לכיוונו, איש אינו עושה סדר והתוצאה היא חוסר ודאות והימנעות מקבלת החלטות – שזה גרוע עוד יותר מאשר לקבל החלטות שגויות.

אותי זה ממש לא הפתיע. אם יש משהו שמאפיין את ישראל ב-67 שנותיה, זהו חוסר היכולת המוחלט לתכנן לטווח ארוך. אנחנו אלופי העולם באלתור, ואחרוני העולם בתכנון. זה בא לידי ביטוי מרמת המקרו הגבוהה ביותר (למשל: לצה"ל אין כיום תוכנית רב-שנתית) ועד לרמת המיקרו הכי יום-יומית (למשל: מי שסלל שבילי אופניים ברחוב שלנו, לא חשב שבשל כך מכוניות יחנו על המדרכה). שיטת העבודה שלנו מתמצית בשתי מילים: "יהיה בסדר".

ליכולת לאלתר יש יתרונות משלה, ואין ספק שהיא מהגורמים המובילים להפיכתה של ישראל למעצמת היי-טק וליכולתה לשרוד בין מאות מיליוני אויבים. אלא שהיא אינה יכולה לעמוד בפני עצמה, והיא אינה יכולה להיות השיטה המובילה לניהול ענייני הכלל והפרט. הבעיה היא, שכל כך התרגלנו לאלתורים (וגם העובדה שתוחלת החיים של שר ממוצע היא שנתיים תורמת לכך), עד שהברדק בתחום הגז ודאי לא יהיה האחרון מסוגו.

יותר מדי עוסקים במעשים המיוחסים לרב (עם או בלי מרכאות) עזרא שיינברג, ופחות מדי עוסקים באקלים שיצר אותם. לפני כן, הערה מקדימה: השורות הבאות בשום פנים ואופן אינן מיועדות להפוך את הקורבנות לאשמות, ולהפחית במשהו מחומרת המעשים האיומים המיוחסים לשיינברג. הכוונה היא להצביע על תופעה תרבותית-חברתית מדאיגה, שיצרה את הקורבנות.

כוונתי לנהייתם של יותר ויותר מבני המגזר הדתי-לאומי אחרי רבנים למיניהם, בנושאים שאין להם שום קשר להשכלתם, לכישוריהם ולתפקידיהם של הרבנים. אפשר לראות זאת ללא הרף בתופעה החמורה של השו"ת הסלולרי: שאלות שעוסקות בנושאים החל בנטיות הומוסקסואליות, עוברות באמונות טפלות ומגיעות לפוליטיקה ולצבא. זה קיים גם במדורים המתפרסמים בעלונים המחולקים בבתי הכנסת, שם רבנים עונים על שאלות בענייני נישואין, גידול ילדים ועוד. ואת כל זה הם עושים על רגל אחת, בלי להכיר את הפונים, בלי לראות אותם, בלי לדעת מה הרקע, בלי כלום.

מי שמכיר את התופעה הזאת, לא יכול להיות ממש מופתע מפרשת שיינברג. כאשר מסתכלים על רב כבעל כוחות מופתיים, ידע אוניברסלי וסמכות מוחלטת – מתקשים מאוד לדחות אותו אם וכאשר הוא חוצה את כל הגבולות. לכן, מי שעוסק רק בעבריינים ולא באווירה – מבטיח שהמקרים הללו יחזרו על עצמם.

מחבלים ששוחררו בעסקת שליט כבר רצחו שישה ישראלים – ואלו רק המקרים בהם נתפסו הרוצחים. מי שמופתע מזה – שיקום. האם מישהו חשב שהרוצחים הללו, שנשפטו לשנות מאסר ארוכות על מעשים חמורים ביותר, יצטרפו אחרי שחרורם למקהלה המקומית ויבלו את זמנם בסיוע לילדים נזקקים? האם מישהו חשב שיש איזושהי משמעות להתחייבות הכתובה שלהם שלא לחזור לטרור? הרי צריך להיות חירש, שוטה, עיוור וקטן כדי לחשוב כך.

זה היה צפוי לחלוטין מהרגע בו ממשלת נתניהו נכנעה לטרור (הן זה של החמאס והן זה של התקשורת) ושחררה מאות מחבלים תמורת חייל אחד. בדיוק כמו שהיה צפוי לחלוטין שהחמאס ינסה לחטוף חיילים נוספים, חיים או מתים – וראו את המנהרות בעוטף עזה. מי ששחרר את המחבלים למרות הצפיות הברורות הללו, היה או טיפש או פושע.

בעצם, מה ההפתעה מהשתוללות אוהדי בית"ר ירושלים בשרלרואה? הרי בסך-הכל מדובר באותה התנהגות שהיינו כבר עדים לה באצטדיוני ישראל: רימוני עשן, יידוי חפצים, קללות וכן הלאה. כל ההבדל הוא, שעכשיו אירופה ראתה אלו חיות מתחפשות לאוהדי כדורגל ישראלים.

יתרה מזו: לא היה שום מקום להפתעה לנוכח מעשיו של בעלי הקבוצה, אלי טביב (שבעצמו הורשע בעבירות אלימות ובשיבוש הליכים מתקופתו בהפועל תל אביב). טביב הוא זה שנכנע לתכתיבים של ארגון "לה-פמיליה" והבהיר שבקבוצה לא יהיה שחקן ערבי. טביב הוא זה שנתן לפרחחים הללו מקומות קבועים ביציע, חדר במתקן האימונים וסיוע כספי. אז עכשיו טביב אומר, שהוא יעזוב את בית"ר אם רשויות החוק לא יטפלו באותם פרחחים עצמם. ותתכוננו ללא-הפתעה הבאה: הוא יישאר, ועוד איך יישאר.

שני דברים חשובים אמר השבוע רז נזרי בנוגע לפרשת ברכה בדיון בוועדת החוקה. האחד: בשבוע שקדם להתאבדות הטרגית, קיים יהודה וינשטיין בנושא לא פחות משלוש ישיבות בשלושה ימים רצופים. זה כמובן לא מתיישב עם האמירות לפיהן כל הטענות נגד אפרים ברכה ז"ל היו הכפשות חסרות יסוד, ועם הטענה שמדובר היה בבדיקה ראשונית בלבד. השני: לפני מספר חודשים נסעו וינשטיין, שי ניצן, נזרי ובכירים אחרים ליאח"ה כדי להעניק לברכה גיבוי פומבי.

הדבר השני לא רק חשוב אלא גם חמור. מדובר באותם אנשים עצמם שדנו בתלונות נגד ברכה ושהיו אמורים להכריע האם לפתוח בחקירה פלילית נגדו. איך הם יכולים, באותו זמן ממש, לחבק אותו בפרהסיה ולהבהיר שהם בטוחים בנקיון כפיו? זה כל כך עקום ובלתי מתקבל על הדעת, עד שאין מילים להסביר זאת.

או שמא יש לראות זאת כך: ממש אין זה מפתיע שהחקירה נסחבה חודשים על חודשים. כאשר מי שאמור להכריע מודיע מראש מהי עמדתו, זה כמעט בלתי אפשרי לצפות שהוא יחליט אחרת. הם לא נתנו לעובדות לבלבל אותם, ובעיקר לא נתנו לעובדות לגרום להם להצטייר כמי שטעו ובגדול.

ראיתי השבוע סרט מעולה בערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק על הגנרלים האמריקניים המובילים של הדור האחרון. היו שם קולין פאואל, דייוויד פטראוס, ג'ק קין, סטנלי מק-קריסטל ורבים אחרים. מטבע הדברים, הסרט התמקד במלחמות בעירק ובאפגניסטן, שמהן יצאה ארה"ב – איך לומר זאת בעדינות – לא מנצחת.

כאשר שמעתי את הגנרלים מדברים, הבנתי שאין זה מפתיע שארה"ב נכשלת בדור האחרון שוב ושוב במזרח התיכון. הגנרלים הללו הם אנשים סופר-חכמים, משכילים מאוד ומקצוענים א"א. הם דיברו בגילוי לב מרשים על הטעויות של ארצם ושל עצמם, אבל שתי מילים לא נאמרו לכל אורך 120 הדקות: "מלחמת דת". מי שהובילו את המלחמה נגד אל-קאעידה, לא התייחסו כלל לכך שהארגון מנהל מלחמת דת מול ארה"ב בפרט והמערב בכלל. מי שפיקדו על הכוחות בעירק, לא התייחסו כלל לכך שהמאבק במדינה בין הסונים לשיעים הוא המשך של מלחמת דת הנמשכת כבר 1,500 שנה.

כאשר לא מבינים את טיבה של המערכה, קשה עד בלתי אפשרי לנצח בה. במיוחד כאשר הצד השני מנהל מלחמה שמעצם טבעה היא לחיים ולמוות, ללא כל מגבלות מוסריות וטקטיות. אם אותם גנרלים מבריקים לא ידעו במה מדובר, או שמשיקולים של "תקינות פוליטית" לא אמרו את מה שידעו – הם יכלו לכל היותר לכבות שריפות מקומיות, אבל לא את התבערה הגדולה.