....ואני אומר כי יש בו באדם מאגר של אהבה. היא נקווית בתוכו. טללים של חסד ממרומים ומעיינות חשאים מפרנסים את מקווה האהבה הזאת, וממנו היא הולכת האהבה הזאת מן האם אל בר בטנה, מן האב אל יוצא חלציו, מן האח אל אחיו, מן החבר אל רעו, מן התושב אל הגר. האהבה היא בפנים, והאיש והאישה מוליכים אותה חוצה אל, מנווטים אותה להגיע בטוב, גלויה או סמויה אל תכלית חפצה. ועל כן יודעת הלשון פותרת החידות ברמזי רמזים לומר, "...וְאָֽהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'", והיא יודעת לומר, "...כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ", האהבה היא אדווה, היא תנועה, תנועה לרעך, לגר הגר בתוכך, היא בפנים, ומתוך הפנים היא כמהה החוצה.

...ואני אומר גם כי יכול שיהיה בו באדם מאגר עכור של שנאה. אטומה. רוחות ים נעולות מגיע אליה לפזר אווירת הבואש. אין אמונה בנחלים המפרנסים את מקווה השנאה העומד הזה מתהומות, וממנו היא יוצאת השנאה הזאת אל הזולת למטה על מרכבות קנאה, אל האלוקים שלמעלה בענני ייאוש. השנאה היא בפנים, והאיש או האישה מוליכים אותה חוצה אל, מנווטים אותה להגיע ברע, גלויה וערומה - או עטופה וסמויה - אל תכליתה. ועל כן יודעת הלשון החכמה המפענחת נעלמים לומר, "...וְכִֽי-יִהְיֶה אִישׁ שֹׂנֵא לְרֵעֵהוּ", והיא יודעת לומר"... כִּי לֹא שֹׂנֵא הוּא לוֹ מִתְּמוֹל שִׁלְשֽׁוֹם". השנאה מונעת אל, היא כבושה בפנים ומתוך הפנים היא זוחלת החוצה.

אַֽשְׁרֵי אָדָם המהלך בדרכי העולם ובארה של אהבה מתגלגלת בתוכו עימו אל כל אשר ילך. מָה אֲמֻלָה נפשו של אדם החורש את שבילי עולמו ובור של שנאה כרוי בתוכו וכורה עצמו עמוק עוד ועוד בדרך אל כל אשר יוליכוהו ימיו.