|
|
מוותרים על עזריאלי? [צילום: איתמר לוין]
|
|
|
|
|
בואו נודה על האמת: אנחנו עם צבוע. כי מצד אחד ועל כל טיל ופיגוע אנחנו אומרים בואו נכנס בערבים, בואו נחיל עונש מוות, בואו נלמד את העזתים שיעור מהו המחיר לחילול עצמאותנו ושיחשבו להבא פעמיים אם לשלוח טיל לעברנו. אנחנו גם גיבורים על ארה"ב ומגנים אותה ואת המערב על כי כרתו ברית עם אירן, ומיד עמדו בתור לעשות איתה עסקים בעודם מאיימים עלינו בחרם! איזה צבועים - מסלסלים במלוא גרוננו לעברם. ואנחנו? אנחנו ממש חד- פרצופיים כאשר באותה הנשימה מבקשים מהם להגדיל בטובם את חבילת הסיוע לשנה הבאה כי אנו הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, ואם-כן מה עם הפרס שלנו, אנו דמוקרטיה!
בואו נודה ונתוודה: אנחנו עם צבוע כי לשיטוח השכונה שממנה נורה טיל – יש מחיר רציני, מועצת הביטחון תגנה את ישראל על הרג אלפי עזתים ובעקבות הגינוי יהיה חרם על ישראל, סנקציות, הגבלות כלכליות הקפאת נכסים... העזתים אומנם ילמדו את השיעור ויפנימו את המחיר לחילול עצמאותנו, אבל גם אנחנו נצטרך לשלם את מחיר השיעור הזה במטבע הסנקציות, כאשר המשמעות היא ירידה דרסטית ברמת החיים וויתור מרצון על השופינג בעזריאלי ובכל הקניונים הממוזגים השרועים ברחבי מדינת ישראל. הטילים אומנם יפסיקו אבל הסנקציות והלחץ הכלכלי יעשו את שלהם והישראלי הממוצע ירוץ אחר הלחם והחלב והמצרכים החיוניים. השאלה היא האם אנחנו מוכנים לשלם את המחיר הכלכלי? האם אנחנו מודעים למחיר הכלכלי?
כאן בנקודה הספציפית הזו ובתשובה לשאלה הזו אנו נחשפים במלוא מערומינו וצביעותנו מוצגת במלוא חרפתה, ולמעשה, יש בינינו הצבועים יותר והצבועים פחות ודווקא המחנה השמאלי הוא הפחות צבוע:
לפיד ולבני והרצוג מבטאים במדיניותם את רחשי ליבם על כי אינם מוכנים לשלם את המחיר הכלכלי לעצמאות ולחיות לרגע על לחם ומים; הם אינם יכולים לסבול חרם וסנקציות. השמאל הישראלי תמיד אמר זאת בליבו אך לא בקול רם ובזאת מתגלמת צביעותו, אך צביעותם של בנט דנון וליברמן עולה עליהם לאין ערוך, כי מדיניותם, פשוט, אינה מבטא את רחשי ליבם, מה שנקרא בשפתנו היפה: אחד בפה ואחד בלב. וכמו שאומר האח בנט- שלא נבלבל חברים: גם המחנה שלנו ממול אינו סובל לרגע את התמחיר הכלכלי שעצמאותנו גובה.
תנו לי לרקוד על חבל דק מבלי למתוחו יתר על המידה - מבטיח לנו ביבי; אנחנו על רמת חיינו לא נוותר.
בואו נודה ונתוודה כי אנו עם צבוע, אחד בפה ואחד בלב זה מה שאנחנו. בואו נטעם ולו פעם מעץ הכנות.
