נו טוב, אז מתנתקים, עוקרים, אך האם תפסק ההסתה העויינת, האם יתרצו הערבים, ובעיקר אנשי השמאל בארץ ובאירופה? אבוי, התנתקות זה גם החומה. שכחנו לרגע. מה, לא התקבלה החלטת גינוי גורפת כנגד החומה בבית הדין הבינלאומי בהאג? בינתיים יש את זה, את זכות השיבה נשאיר לאחר-כך.
להלן סיפורו של פעיל שלום, המזכיר לנו את מה ששכחנו לרגע, בשאון ההתנתקות.
כינויי לני (יעקב שחטמן) ואני פעיל שלום. מאז בנו את החומה נהייה הרבה יותר שמח. בעבר, אני מוכרח לגלות לכם באוזן, לא תמיד הצלחנו לביים לעיני הצלמים אירוע דיכוי-פאשיסטי מסעיר לב ומזעזע כדבעי. הקלגסים דווקא התנהגו בנימוס ובאדיבות, ולא ממש הבינו מה אנו מצפים מהם. אבל חומת האפרטהייד המזוויעה הזאת, זה משהו אחר לגמרי, כמובן.
איך אומרים אצלנו? תצלום וידאו אחד בפריסה רחבה של החומה התקועה לה בלב השדות המוריקים או בליבה של איזו עיירה ומפרידה בין בית למשנהו, מדברת לה יותר מאלף עצי זית עקורים, שאף פעם לא ממש רואים אותם ואי אפשר להביא צילום שלהם. איך אפשר לצלם מה שאיננו, תגידו לי? אם עוקרים, אז למה לא להשאיר בשטח את העצים העקורים? עניין ערטילאי ומוקשה.
אבל על החומה אנחנו מסתערים כילדים עליזים, יש אובייקט גדול ותפלצתי להראות כאן. ואנחנו הולמים באגרופנו במפלצת הבטון, האדם מול האבן חסרת הלב, כשמשני עברים ניצבים להם גם מפגינים ערבים מעורבים בחברה שלנו עם שלטים וזעקות שבר ודיקלומים קצובים בקול ניחר וכל זה. גדול!
אבל הקיץ הגיע, ובלי נסיעות לחו"ל כמו כל עמישראל אי אפשר.
נכון, גם בחורף אנחנו נוסעים, פעם לאיזה כינוס שלום בברלין, לפעמים למפגש אנרכיסטי רווי מיצים ארוטיים של רומנטיקה מהפכנית למילנו או לרומא (למה בסיציליה לא קורה כלום, רק בצפון איטליה? רוצים גם נופים פראיים קצת, אבל תמיד הכנסים מתרחשים להם בלב הג'ונגל האורבני המתועש למשעי). אבל הקיץ הישראלי הקשה, כאן הנסיעה היא הצ'ופר האמיתי.
אלא מאי?
בפברואר - בפעם האחרונה שהייתי בנתב"ג - אמרתי "אני ברשימה" ומייד נלקחתי לאחר כבוד למשוש ליבי הצוהל לחדר ההוא על-ידי מלווים צעירים, הנראים כשתי טיפות מים כחיילים איתם שירתתי בסדיר. בחורים מצויינים, רק מה...
אבל חשתי מייד כשהגענו כי משהו השתבש...
בחדר חיכה בעמידה איש מוצק, מלא משהו וגבוה, אך בעל ארשת לגלגנית. צאו מפה, אמר לחבר'ה בטון שקט, אך גם משהו, משהו בקולו, העביר בי רעד.
לאחר מכן ניגש בצעדי קטיפה של פנתר גמיש ונעל את הדלת ברכות, וכשהוא מנפנף כלפי בצרור המפתחות ואינו ממהר להכניסו לכיסו (נו, שיכניס כבר, חשבתי משום מה מחשבה של הבל) ניגש אלי וקרב פניו לפני.
שמי ג'ורג', אמר לי בקול רך, ועכשו תוריד את המכנסיים...
מרוב בהלה שאחזה בי באופן לא נשלט, כשאני רועד כולי, אף שהייתי עטוף בסוודר שטלנד חם, זימרתי די מהר אודות החגיגות עם הכספים ההם, המגיעים מאירגונים באירופה.
סיפרתי גם על המכה שעושים לפעמים, להקל על צרכינו הכספיים, כאשר מעבירים חבילה קטנה הנמסרת לנו באמסטרדם או בפריס - לא, לא זה, מדובר בקוקאין טהור, או אקסטזי, ותמיד בחומר טוב עד משובח, כזה שמרביצים עליו בוכטה בלי בעיות... נתתי גם את הקודים שהיצפינו כמה כתובות כאלה במחשב הנישא שלי, של אלה שיקלו על הצד החומרי...
נו, כרגע אני מחכה למשפטי, וחי על דמי כיס מההורים...
האם הנאות מטובין על-ידי פעילי שלום היא נורמה מקובלת?