נותנים עדיפות לטרור

חוסר ההכרעה מרצון של מדינת ישראל מול חמאס גובה מחיר ממשי, כפי שזה בא לידי ביטוי בתיקון לתקנות חובת המכרזים (העדפת תוצרת הארץ) שייכנס לתוקפו בספטמבר 2015 שמשמעותן האמיתית היא סגירת השוק והגברת הריכוזיות במשק.

מטרת התיקון היא ראויה - לסייע ליישובים בעוטף עזה ובאזורי עדיפות לזכות במכרזים ממשלתיים. האופן שבו הדבר נעשה הוא פשוט למדי: אם לדוגמה יש הצעה של יבואן מחו"ל לייבא שמיכות במחיר של 100 ש"ח לשמיכה, ומפעל באזור עוטף עזה מייצר את השמיכה ב-118 ש"ח, אז ההצעה הזוכה תהיה של המפעל היקר יותר בעוטף עזה. המדינה, מצדה, יכולה להציע ליצרנים השונים בארץ לקבל את המכרז לשמיכות במחיר של 100 ש"ח לשמיכה (המחיר שהציע היצרן מחו"ל), אבל היצרנים הללו אינם מחויבים למחיר זה. אם אף אחד מהיצרנים אינו מקבל את ההצעה, אז ההצעה ה"נמוכה" ביותר תתקבל.

כידוע, במדינה ישנם אזורי עדיפות שונים שמקבלים תמיכות והקלות שונות. לאור זאת עולה השאלה מה קורה כשמוצעת הצעת מחיר נמוכה יותר מאזור שנקבע כאזור שזכאי לתמיכה ממשלתית שאינו עוטף עזה?

התשובה היא כי בתחרות בין חברות ישראליות המחיר הזול יזכה. כפי שהגדיר זאת עו"ד אלון קינסט ממשרד האוצר, בדיוני וועדת חוקה, חוק ומשפט בנושא ביוני 2015, אם מחיר השמיכה בעפולה יעלה 114 ש"ח ומחיר השמיכה ביישוב עוטף עזה יעלה 118 ש"ח, המדינה תקנה את השמיכה מעפולה שעלותה 114 ש"ח.

הצעה זו היא כזכור יקרה יותר מההצעה של היבואן מחו"ל ב-14 ש"ח.

התיקון לחוק הוא למעשה מכס מגן. התוצאה של מכסי מגן על המשק היא בדרך כלל העלאת יוקר המחיה, והדוגמה של עו"ד קינסט ממשרד האוצר מדגימה זאת היטב: ההצעה ה"זולה" ביותר בעצם יקרה ב-14 ש"ח מן ההצעה הזולה באמת. מעבר לכך, התיקון מעניק תמריץ ליצירת קרטל. כך למשל, המדינה יכולה, על-פי התיקון, לפנות ליצרן ישראלי ולהציע לו למכור לה שמיכות ב-100 ש"ח ליחידה. כדי למנוע מצב שבו מי מיצרני השמיכות באזורי עדיפות ייפגע, עדיף להם לקבוע כתנאי שאיש לא ימכור למדינה שמיכה בפחות מ-114 ש"ח. הניסיון מוכיח כי אם ניתן תמריץ לקרטל לצמוח, הוא יצמח, ובמקרה זה - בשם הרצון לסייע לתושבי עוטף עזה והפריפריה.

מטרת התיקון לתקנה היא לאפשר ליישובי עוטף עזה להתאושש. אולם בחינת ההגדרה של יישובי עוטף עזה חושפת כי גאוגרפית, ההגנה רחבה מאוד ויש לכך מחיר כלכלי. החוק מגדיר כעת "יישובי עוטף עזה" כ:

"היישובים במועצות האזוריות שער הנגב, חוף אשקלון, שדות נגב ואשכול שהם בטווח של עד 7 ק"מ מגדר המערכת המקיפה את רצועת עזה, הכול בהתאם למרחק האווירי הקצר ביותר שבין גדר המערכת לבית המגורים הקיצוני ביישוב, הקרוב לגדר האמורה, ובתנאי שאותו בית מגורים נבנה ככזה מכוח היתר כדין, וכן אזורי תעשיה בתחום המועצות האזוריות האמורות שהם בטווח של עד 7 ק"מ מגדר המערכת המקיפה את רצועת עזה, הכול בהתאם למרחק האווירי הקצר ביותר שבין גדר המערכת למבנה באזור התעשיה הקרוב לגדר האמורה, ובתנאי שאותו מבנה נבנה מכוח היתר כדין".

חשוב לציין כי לפני ההינתקות היה קשה לדמיין ששטח המצוי בדרומה של אשקלון יוכר כאזור שצריך תמיכה מן המדינה.

ואכן, כפי שמציין ח"כ שרון גל בדיונים, גם בצפון הארץ יודעים ימים קשים - תוצר הפעילות של חיזבאללה. ככל שטווח ההרתעה של מדינת ישראל קטן וטווח הקטיושות והקאסמים גדל, גדל הצורך בסיוע ליותר אזורים. משמעות סיוע זה בפועל הוא הגדלת מכסים ועלייה ביוקר המחיה לכלל האוכלוסייה, וכל זאת בזמן שהממשלה טוענת כי היא נלחמת בריכוזיות.

בעיה נוספת שגורם התיקון הוא שכדי שיישובים שונים יוכלו לקבל את ההעדפה, על 35 אחוז מהמוצר להיות מיוצרים בישראל. לכלל זה יש חריג שנקבע על-ידי עקרון "השינוי המהותי". למשל, אם מפעל מסוים בעוטף עזה קונה שמיכות מטורקיה בגימור של 80 אחוז. המפעל משלים את 20 האחוז הנותרים, שאינם מזכים אותו בהטבה. אבל אם הוא שינה אותן מהותית - למשל, עשה בהן חורים - אז אפשר לקבוע כי לפחות 35 אחוז מהשמיכות שנרכשו בטורקיה יוצרו, בעצם, בישראל, ועל כן, מפעל כן זכאי להטבה.

אבל המדינה לא הסתפקה בכך והכילה בתקנות את עקרון השינוי המהותי הכפול. משמעותו, שאם מפעל קונה דבר מה (למשל, חוטי מתכת), ועושה מהם בתהליך ביניים מוצר שיש לו ביקוש בשוק (לדוגמה, מחטים למכונות תפירה), יש לראות באותו מוצר כאילו לפחות 35 אחוז ממנו יוצר בישראל, ועל כן זכאי להטבה.

החלת עקרונות אלה מעניקה יתרון רציני למפעלים מקומיים באזורים המוגדרים כאזורי עדיפות על פני יבואנים מחו"ל. כך, באופן בלתי נמנע לא רק שעולה יוקר המחיה, אלא שהעדר התחרות שוללת ממפעלים בארץ ליצור מוצרים בעלי איכות מיטבית. כזכור, מדובר בהקלות הניתנות במכרזים של המדינה, קרי, משלם המיסים ישלם יותר. מכאן, שאי-הכרעה צבאית מול חמאס המותירה את יישובי עוטף-עזה חשופים לסכנות מצד ארגון הטרור - עולה לכולנו כסף.

ומדובר בהרבה כסף. בין הדוברים בוועדת חוקה, חוק ומשפט היה יאיר דוחובני, הבעלים של חברת "יאיר דוחובני כבלים בע"מ" המספקת כבלי חשמל וכבלי תקשורת, שחברת החשמל היא אחת מלקוחותיו. ב-2013 זכה דוחובני בתביעה נגד חברת חשמל וחברת "סינרג'י כבלים בע"מ". דוחובני הגיש הצעה במכרז למכירת כבלי נחושת לחברת חשמל, אך זו נדחתה בשל העדפה שקיבלה "סינרג'י" מתוקף החוק, אף על-פי שהצעתו של דוחובני הייתה זולה יותר. ראוי לציין כי עסקות מסוג זה הן בהיקפים של עשרות ומאות מיליוני שקלים, היוצאים מכיסו של משלם המיסים.

במקרה מסוים זה, הסכימה "סינרג'י" להשוות את המחיר שלה לזה שהציע דוחובני. אך הפסידה בבית המשפט המחוזי מנימוקים אחרים הקשורים להגדרת זכאותה. העתירה הגיעה כעת לבית המשפט העליון, ונותר רק לחכות לראות מה ייפסק בעניין, נוכח התיקון הנ"ל לתקנות.

הבעיה האמיתית שהודגמה במקרה של דוחובני אינה רק המחיר, אלא חוסר מוכנות של שחקנים חיצוניים להיכנס לשוק במצב כזה. דוחובני מייצג גם משקיעים חיצוניים. להם אין אינטרס להשקיע שנים ולבזבז כספים על מכרז שהתוצאותיו ידועות מראש. שוב, עלייה ביוקר המחיה במקרה כזה היא בלתי נמנעת.

כפי שצוין, לפני 10 או 15 שנה איש לא העלה בדעתו לכלול את אשקלון באזורי עדיפות. כיום - זוהי המציאות. אלא שמחר זו יכולה להיות ירושלים. לחוסר הנכונות של המדינה לטפל בטרור יש אפוא מחיר כלכלי. במקום לטפל בגורמי הטרור החמורים, ובראשם חמאס, מעדיפה המדינה לתקצב ולסבסד יותר ויותר ערים שנחשפות לטרור והופכות לנפגעות מלחמה. כפועל יוצא, החיים הופכים ליקרים יותר. תרתי משמע.