אברום בורג מכה שנית. או שלישית, או רביעית, מי סופר כבר? - פעם בספרו החדש "הנה ימים באים" והראיונות הנלווים אליו. אבל בורג אינו הנושא כאן, אלא הרעיון שהוא מקדם בעוז, מדינת כל אזרחיה או כמו שהוא הגדיר זאת באחת הפעמים, מדינה ליהודים ולא מדינת היהודים.
בורג אדם קולח, מעניין, אינטלקטואל אמתי, עם אקצנט ישראלי בניחוח ידשקייט מבית. בית נכבד ומוכר בהיסטוריה הישראלית. בכיף אפשר לדמיין אותו מעמיס קוגלים על צלחת בקידוש בבית כנסת בגבעת שמואל, תוך עלעול בעלוני השבת, אבל בורג, נצר לד"ר יוסף בורג הנכבד נראה נהנה מהליכתו נגד הזרם. מילא מהזרם הציוני דתי, אבל גם מהזרם הציוני והישראלי כולו.
בכריכה האחורית מצוינת דרכו של בורג כך: "
אברהם בורג, מאישי הציבור הישראלים הבולטים והמוכרים בארץ ובעולם בדור האחרון, היה חבר כנסת, יו״ר הנהלת הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית העולמית, סגן יו״ר הקונגרס היהודי העולמי ויו״ר הכנסת".
על אף כל העבר עשיר התארים הציוניים והיהודיים, נראה שבורג עסוק בעיקר בשנותיו האחרונות בנתינת גט כריתות לציונות והיהדות הקלאסיים. אין ספק שיש לבורג אומץ ויכולות אינטלקטואליות מעוררות הערכה, אך בפועל הוא מציע לעם היהודי ולמדינת ישראל מתכון יעיל להתאבדות קולקטיבית מהמרשימות שתוכל לדעת ההיסטוריה. ואם נתכתב לרגע עם ספרו "לנצח את היטלר", אז גם מהאירוניות שנוכל למצוא.
מה שבעצם מציע מר בורג והוא לא קול בודד במדבר, זה להוציא את הפלונטר הזה שנקרא מדינה יהודית ולצייר לנו כאן מדינה בה עקרון ההשתייכות האזרחית יגבר על הזהות הלאומית. לכאורה פתרון טוב לבעיה הסבוכה שמדינת ישראל מתבוססת בה, החל משאלת השבת במרחב הציבורי ועד להשתייכותם של הפלשתינים וערביי ישראל כשווים בני שווים.
וכמובן לא רק בורג. מי שעוקב אחרי מסכת ההתקוטטויות של
גדעון לוי וראש האופוזיציה בוז'י הרצוג על השמאל הישראלי ימצא זאת גם שם. למשל במאמרו הסונט של ב. מיכאל בהרצוג ובמפלגת העבודה לדורותיה מאז בן-גוריון ושאר נפילי מפא"י. ב. מיכאל שהצטרף לוויכוח בששון, משתמש בעטו הנוקב כקרדום לחפור את מדינת כל אזרחיה כבר שנים. כך גם שמירה אימבר, בת משפחתו של נפתלי הרץ אימבר, שהציעה בעבר להוציא מההמנון את המילים: "נפש יהודי הומיה" ו"עין לציון צופיה". הם לא היחידים, אינטלקטואלים רבים שהמציאות רווית הסטירות לא מתיישבת להם עם האידיאליזציה הליבראלית, המערבית הופכים והופכים בסוגית המדינה היהודית ומנסים לשנות אותה. והס מלהזכיר את הקרן החדשה שממנפת זאת תקציבית ופוליטית.
לשמחתנו הקולות הללו לא זוכים לתהודה רמה מידי בציבור. סך הכל לאנשים, במיוחד לבני ציון שחוו על בשרם היסטוריה רבת שנים של טלטלות במדינות בהם הם היו, יש יצר הישרדות. אך עדיין קולות אלו הולכים ודופקים על דלתנו בעוז.
אז מה הבעיה בעצם? מדינה ליהודים אומרת אחת מהשתיים, או להוציא את חוק השבות מהעסק, או לקיים יחד אתו את זכות השיבה. משום שעיקר הזהות היא אזרחית, לכל מי שיש תעודת זהות רשמית מהמדינה ללא קשר להשתייכותו הדתית או הלאומית. תיאורטית זה פותח מרוץ דמוגרפי שאינו מעוגן בחוקת המדינה וגם אינו יכול להיות כזה. ראו יישובים מעורבים של דתיים וחילונים, ערבים ויהודים, או ג'ירפות וברדלסים. המאזן אינו נשאר יציב לנצח. יש תמורות הנובעות מהגירה ודמוגרפיה. ולכן מעבר לערכים המשותפים תמיד המספרים מהווים איום ולחץ על הקהילה בכדי לשמר את הייחודיות שבה. ובעוד שבישובים ומוסדות קטנים אפשר להתערב לטובת המאזן, על-ידי עידוד קבלה כזו ומניעת קבלה אחרת, או במילים אחרות סלקציה, במדינה זה עניין אחר.
אבל יש עוד מרכיב מהותי, שמצדדי הגישה מפספסים. כי השתייכות אזרחית בין שתי אוכלוסיות עוינות נראית אומנם טוב על הנייר, אבל היא אינה לוקחת את הפערים הדתיים, תפיסתיים, תרבותיים והלאומיים. אמר זאת יפה מירון רפפורט בכנס ליד העששית של השמאל הישראלי. השמאל לא לוקח בחשבון שלפלשתיני חשובה יותר עכו, חיפה ויפו מאשר רמאללה ויש לו אליהם כמיהה ורגשות לאומיים, והוא גם לא לוקח ברצינות את זה שליהודים יש כמיהה ורגשות לחברון, קבר רחל ושכם.
החלת פרוצדורה שלטונית, מנהלית, מלאכותית על שתי האוכלוסיות, נידונה לכישלון ידוע מראש. ההצלחה של התנועה הציונית- הגם שהיה בה מרכיב מודרני שרצה ליצור יהודי חדש ולהתנתק מכבלי היהודי ההלכתי שהיה במשך אלפיים שנה בגולה- הוא הקשר האותנטי שתנועה זו קיימה עם עברה. אומנם הם דילגו אלפיים שנה אל בר כוכבא, החשמונאים ועד לתנ"ך, אך הזהות הייתה מעוגנת במקורות ההיסטוריים, התרבותיים של עם ישראל. אותם מקורות שקושרים את יוצאי כלל הארצות פה בארץ אל שכם, חברון, הררי השומרון והגליל.
האיזון העדין והמורכב בין היות המדינה יהודית ודמוקרטית תובע מאתנו לחיות עם הפרדוקס ולהתנהל בין הטיפות. נכון שזה מצריך לדון השכם והערב במשחקי כדורגל בשבת, גיור, שאלת זהותם של ערביי ישראל והסכסוך הישראלי פלשתיני. אבל החלופה שמציעים לנו זה הסדר חיצוני שמזכיר תכתיבים קולוניאליים, של ציור גבולות בטוש גס שמאגד תחתיו שרירותית קרעי זהויות אתניות. בשום מקום הסדרים חיצוניים כאלו לא עבדו ומי שיציץ אל השכנים מצפון יראה שבמזרח התיכון זה אפילו שגוי ואלים עוד יותר.
