אני רוצה בכל מאודי להיות קשוב ולהתחבר לקולות של יהדות-ישראל הרשמית, אך מה שנותר לי זה רק להתגעגע ליפה ולנקי, שהיה בליבת הזהות עליה גידלו אותי הורי ספוגי מסורת ישראל סבא.
אבא ואימא גדלו במשפחות חרדיות. אבא הסיר את הכיפה בצעירותו בישיבה בירושלים. גם אימא בצעירותה הסירה מעליה עול מצוות דתיות יומיומיות, עליהן גדלה בבית כורע תחת נטל מלחמת קיום בפולין. שניהם לא הסירומעולם את הכמיהה לינוק בשקיקה מארון הספרים היהודי. למרות שהם חלקו על עמדות פוליטיות ומפלגתיות שאימצתי בנעורי, עולמי הרוחני עד היום נטוע עמוק בכל מה שהם נתנו לי.
מהורי ספגתי, שהדת היא אומנם מרכיב חשוב ביהדות אך לא בהכרח הרכיב החשוב ביותר. מהם ספגתי שזהות יהודית אסור לה לעלות על שרטון, בו נדחקים לפינה שולית זהות אנושית וערכים אוניברסליים. אסור לה ליהדות שתתמקם בפינה, בה ההוויה היהודית העיקרית מתמכרת טוטאלית למגמות משיחיות, המקדשות אבנים על פני חיים.
היהדות בילדותו שלסבא רבא שלי, סבא של אבי, כמו דורות של יהודים לפניו, פניה היו לֶעָבָר וגבה לעתיד. מרגע שסבא רבא עשה את הדרך לארץ ישראל טולטלה יהדותו, היא כבר לא הייתה עם גב לעתיד, אלא עִם הפנים לעתיד.
ליהדות יש הרבה יותר היסטוריה מגאוגרפיה. כשהחליט סבא רבא שלי לעשות את הדרך מאירופה לארץ ישראל, הוא היה נחוש ללכת עם הפנים אל העתיד, עתיד חדש שישנה את המאזן, בו תהיה כבר סוף-סוף לעמנו הרבה יותר גאוגרפיה. ולגאוגרפיה הזו היום אני חרד. חרד שמא היא תיפגע.
יהדות של סבא רבה שלי ספוגה בכאב העול המשירו של
יהודה עמיחי אותו לא זכה לקרוא - "הַיְּהוּדִים הֵם שְׁמוּרַת יַעַר עַד/שֶׁהָעֵצִים בָּהּ עוֹמְדִים צְּפוּפִים, וַאֲפִילוּ הַמֵּתִים / לֹֹא יוּכְלוּ לִשְׁכַּב, הֵם נִשְׁעָנִים, עוֹמְדִים עַל הַחַיִּים". יהודה עמיחי נתן ביטוי לרצף האסונות, שכפו על דורות של יהודים תמיד לחזור שוב ושוב, מרוסקים וחרוכים, לבראשית, "לְצֶלֶם מֵחָדָשׁ וּלְפַתֵּחַ מֵחָדָש/וּלְהַצִּיג אוֹתָם שׁוּב כּוֹאֲבִים וּמְחַיְּכִים". אני לא פסקתי לשאול, מדוע אנחנו נותנים כאן יד למדיניות, שעלולה לכרות את ענף התקווה לחיים בעתיד.
אני כואב ואיני פוסק לשאול מדוע פניה של היהדות כיום לא כפני היהדות שספגתי בנעורי. יהדות שאינה רואה את השלום בינינו ובין שכנינו רק בבחינת אינטרס שלנו, אינה מדברתעל שלום והסדר מדיני כי זה טוב לנו, כמו שמדברים רבים במחנה שנקרא אצלנו שמאל, אלא כי זה נכון, זה צודק וזה מוסרי, כי זה צו של ארון הספרים שלנו..
אני צמא ליהדות, שאינה מדברת על מחיר השלום, אלא על התמורות הרבות, זו יהדות שאינה מדברת על סיכונים רבים אלא על סיכויים רבים. בוודאי שזו אינה יהדות משיחית שקונה לה בימים אלו מהלכים מסוכנים לקיומנו על-ידי מחנה הימין ההולך ומתעצם.
מאז שנת 70 לספירה וביתר שאת אחרי האסון של 135 לספירה היהדות הייתה נטולת חרב ואת, אבל היא הייתה חמושה בעוצמות הספר והעט.
דורו של סבא רבא שלי כבר לא הרשה לעצמו להסתפק בתחמושת של ספר ועט, אלא הוסיף את החרב והאת. למרבה הכאב, ככל שהחרב והאת נסקו לגבהים בחיינו, חל פיחות בעוצמת הספר והעט, חלו בקיעים מוסריים שמסכנים את קיומנו. אנחנו שמים את כל מבטחנו הקיומי על רהב החרב, רהבהניצחון ועוד ניצחון בשדה הקרב. מבטח שהוא בבחינת הימור על החיים. מבטח שמעוצב בסתירה מוחלטת לכל הערכים של ארון הספרים היהודי.
לא ברצון נטלתי חלק כחייל מילואים במלחמות בשנת 1956, 1967, 1973, 1982. בימים הקשים של המלחמה ב-1973 ראיתי מסביבי סיכות רבות מנקבות תוך מספר ימים ספורים את בלון היהירות, שניפחהכאן בארץ יהדות משיחית במשך שש שנים של התמכרות לסם משיחי אל מול אבני הכותל, בהתמכרות לרמייה העצמית של כיכר השוק ריקה בירושלים של זהב.
היום סם משיחי מסמם את היהדות לא רק באגפי הימין המתעצמים, סם משיחי נטע שורשים חזקים במרכז המפה הפוליטית ומוצא לו אחיזה גם בשמאל.
סם המשיחיות הוא מסוכן לחיינו כאן בארץ. אנחנו מעמיסים מיסטיקה על ריבונות . אנחנו מוהלים את עצמאותנו המדינית ברטוריקה של אבדון וחבלי משיח, במקום להשקיע את כל האנרגיות בשוויון מוחלט של כל ברואי בצלם החיים כאן בארץ.
למרות שבלון הרהב נופץ בקרבות הדמים בשנת 1973, הולך ומתעצם מיום ליום המחנה, המתרגם את הניצחון במלחמה ב-1967 במונחים משיחיים. מצער, שהעולם היהודי שנטש מאחוריו קניין רב, חומרי ורוחני, על אדמת אירופה, צפון אפריקה, אסיה ומפינות רחוקות על פני הגלובוס בא לממש כיסופים לחיים במכורה,שם את כל יהבו על עוצמה צבאית, שהאנרגיות המשיחיות של עם לבדד ישכון הן שמזינות אותה.
ויושב לו ראש הנחש במינהרה אי-שם ברפי...
