ההסכם של אובמה, והאופוריה

עכשיו, כשברק אובמה, נשיא ארה"ב, השיג את מספר הסנאטורים הדרוש לו להעביר את הסכם הגרעין עם אירן, מזדרזים "דורשי טובתו" של ראש הממשלה בנימין נתניהו בתקשורת ללמדנו לקח "אמרנו לכם". ועוד מבקשים שנתנצל על תמיכתנו בהליכתו לנאום בקונגרס. תתנצלו אתם. אל יתהלל חוגר כמפתח. אלה שהתנגדו לנאומו בקונגרס, תמכו בכל מאודם בזמנו בהסכם דמים אחר, אוסלו, שאף הוא שווק כהסכם שלום.

הם גם תמכו בהינתקות והבטיחו שקט בגבולנו הדרומי. אכן, יכולתָם לנתח אירועים לטווח ארוך מוטלת בספק. לאירועים היסטוריים יש שעון חול אחר מזה קצר הרוח של התקשורת והפוליטיקה. לטובת הספקנים, הנה מה שהושג עד כה במאבק על דעת הקהל וקובעי המדיניות בארה"ב באשר לשלילת הסכם הגרעין עם אירן:

1. ראשית, אובמה וצוותו נדרשו לעמוד במתקפה אדירה שהטילה ספק בתבונתם המדינית וביכולתם לנהל מו"מ ולעמוד על האינטרסים של ארה"ב, הן ביחס למעמדה בעולם והן ביחס לבעלות בריתה. המתקפה, שחשפה את נקודות התורפה (כל הכבוד לתקשורת האמריקנית! השוו זאת עם החיפוי המביש של חסרונות הסכם אוסלו בתקשורת הישראלית והשתקת המתנגדים), דחקה את הנשיא האמריקני להתגוננות ולאפולוגטיקה. דעת הקהל האמריקני ברובה מתנגדת להסכם, כמו גם רוב נבחרי הציבור.

2. בתגובה, נאלץ הממשל האמריקני לספר בפומבי אלף פעם על מחויבותו לישראל ועל צעדי הפיצוי הנדיבים שיעתיר עלינו - הן בתקציבי פיתוח והן בעזרה ביטחונית מיידית וארוכת טווח.

3. איום הסרת הווטו האמריקני במועצת הביטחון של האו"ם ירד מהפרק, לתשומת לב המתפטר הסדרתי, מחמוד - תחזיקו אותי - עבאס. רק זה חסר לאובמה, להוכיח את טענות מתנגדיו על תמיכתו העקיפה במאבק נגד קיומה של ישראל.

4. אחת הטענות החזקות נגד מנהלי המו"מ האמריקנים הייתה שהם התמקדו בגרעין האירני והותירו מחוץ לדיון את פעילות הטרור האירני בעולם, בייחוד כלפי ישראל. גם פה התגוננו האמריקנים לבלי סוף. הביקורת החריפה הזאת עשויה להניב פירות בדמות לחץ אמריקני על זרועות התמנון האירניות, בעיקר באזורנו.

5.גם אם אובמה ירצה להעניש אותנו או להזיק לעמדת ישראל ואפילו לפגוע בנתניהו, המפלגה הדמוקרטית לא תניח לו. גם הסנאטורים הדמוקרטים, שהבטיחו לו את תמיכתם, עשו זאת (לכל הפחות חלקם) כמי שכפו עליהם הר כגיגית, תוך שהם מתנצלים על ההסכם הבעייתי. שנת בחירות כעת, והדמוקרטים זקוקים לקולות הקהילה היהודית וגם לקולות הלא-יהודים הפרו-ישראלים, והם רבים רבים. ההתנגדות להסכם הדמים עם אירן חוצה מגזרים ומפלגות.

6. יתרה מזו, המאבק בהסכם הרע - גם אם יעבור - מכשיר את הדרך לממשל הבא לבצע, אולי, הערכה מחודשת של ההסכם ושל היחס למשטר האייתוללות. מבחינה ציבורית, הסכם הגרעין בא לעולם ללא תמיכה מקיפה וללא תוקף מוסרי. איננו יודעים מי יהיה הנשיא/ה הבא/ה של ארה"ב, אבל קשה להאמין שמישהו יוסיף לדבוק בקו הרדיקלי שהנהיג אובמה.

7. ההתנגדות הנמרצת והמקיפה להסכם הגרעין הייתה נדרשת מבחינת ישראל גם כדי לומר לעולם שידינו אינן קשורות ושאיננו מחויבים להסכם. למרות הדמורליזציה שזרעו פה חוגים בתקשורת, וכן בכירים לשעבר בממסד הביטחוני, אפשרות התקיפה באירן עדיין קיימת, כמו גם פעולות אחרות כיד הדמיון הטובה על בחורינו המצוינים. ההיסטוריה הקצרה של ישראל לימדה אותנו פרק או שניים על הערכות מודיעיניות, לא כל שכן על תוקפן של הערכות עיתונאיות.

מסורת עתיקת יומין אצלנו, שכאשר אנחנו נדחקים לקיר, אנחנו יודעים לפעול בכוח ובעוצמה. יעקב אבינו ביקש לברוח מעימות עם עשיו באמצעות מתנות ותפילה והפרדת כוחות, אבל כשנתקל באיש - נציגו של עשיו - בהיותו לבד במחנה, לא נותרה לו ברירה והוא נאלץ להילחם עימו.

"וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ, וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר; וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ, וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ, וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ; וַיֹּאמֶר: 'שַׁלְּחֵנִי, כִּי עָלָה הַשָּׁחַר'. וַיֹּאמֶר: 'לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ, כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי'; וַיֹּאמֶר אֵלָיו: 'מַה שְּׁמֶךָ?' וַיֹּאמֶר: 'יַעֲקֹב'; וַיֹּאמֶר: 'לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ, כִּי אִם יִשְׂרָאֵל - כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים, וַתּוּכָל'".

מתוך המאבק חסר הברירה של יעקב, נולד ישראל היודע להגן על עצמו מול משטרי רשע. ועוד לקח: אם ישראל שׂוֹרֶה (מתמודד) עם אלוהים, על אחת כמה וכמה הוא רשאי לשׂרות עם אנשים, גם אם הם שועי עולם.

8. אחרי הנקודות הקשורות להתנהלות פוליטית, מדינית וצבאית, חשוב להגיע גם למישור המוסרי: ההתנגדות העקרונית לרֶשַע. מאז 2009 העולם החופשי חסר מנהיג. נכון הוא שתהליכים עולמיים וגיאופוליטיים גדולים על מידתו של אדם, גם אם הוא נשיא ארה"ב; אבל קשה להימנע מהצבעה על אובמה ומדיניות החוץ הפייסנית שלו כנושאים אף הם באחריות למהומה הנוראה שהמזרח התיכון הוטל אליה.

ובמקום שאין אנשים, מתבקש ראש מדינת היהודים להיות איש, ומציון תצא תורה לעמי העולם, שאפשר להתנגד לרשע, גם אם הוא נעטף חיוכים וצילומי מצלמה ועיתונאים חנפים. חלפו ימי הגלות. העם היהודי שב הביתה לציון ובתהליך ארוך הוא שב אל בריאותו הנפשית.

יש רגעים שבהם צריך לפעול בחוכמה מאחורי הקלעים, ויש רגעים שבהם חובה לעמוד במרכז הבמה ולדבוק במסורת איש בנימין: "וּמָרְדְּכַי לֹא יִכְרַע וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה" - גם אם "כָּל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ כֹּרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים לְהָמָן, כִּי כֵן צִוָּה לוֹ הַמֶּלֶךְ". וכן ציוותה התקינות הפוליטית וציוו יהודי חצר ששכחו את עמם וארצם לטובת סיר הבשר בגלות.

ומילה אישית: הייתי בקונגרס בעת הנאום. זאת הייתה חוויה מכוננת, היסטורית: ראש מדינת היהודים העצמאית מגיע לבירת העולם, וושינגטון, ומודיע לעולם כולו: "עם ישראל חי!" גם אם העם היהודי יישאר לבדו, הוא יילחם ולא ישתוק יותר, כי הפעם אנחנו יכולים להגן על עצמנו. במסורת עמנו נקרא מעמד כזה בשם המחייב: "קידוש השם".