הבעיה בטיפול במיידי אבנים אינה החוק וגם לא האכיפה. הבעיה המרכזית היא רף הענישה הנוכחי שקבעו בתי המשפט ושאושר בבית המשפט העליון - ולכן צודק בנימין נתניהו כאשר הוא מדבר על עונשי מינימום.

תיקון לחוק שנכנס לתוקפו בחודש יולי קובע עונשים של 10 ו-20 שנות מאסר על מיידי אבנים לעבר כלי רכב, כאשר העונש החמור יותר חל במקרה בו ניתן להוכיח שהמטרה לא הייתה רק לגרום לבהלה, אלא גם לפגוע פיזית בנוסעי הרכב. לצד זאת, במקרים רבים ניתן להאשים את מיידי האבנים גם בסיכון חיים במזיד בנתיב תחבורה - עוד עבירה שהעונש המירבי עליה הוא 20 שנות מאסר - בחבלה חמורה, בהתפרעות ובשלל עבירות נוספות.


העליון הקל בעונשים


כעת, הבה ונראה מהם העונשים שאישר בית המשפט העליון מינואר השנה למיידי אבנים, שרובם הואשמו גם בעבירות נוספות.

• חליל עיסא, אשר הורשע בסיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה בשל יידוי אבנים בכביש מירושלים למעלה אדומים: 16 חודשי מאסר בפועל (2.7.15).

• קטין שהורשע בנסיון תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות והתפרעות: בית המשפט העליון קיבל את ערעורו על חומרת עונשו (שלושה חודשי מאסר בפועל) והעמידו על ארבעה חודשי עבודות שירות (9.6.15).

• קטין יהודי שיידה אבנים על מכוניות פלשתיניות והודה בסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה: 200 שעות שירות לתועלת הציבור (17.5.15).

• קטין שהודה בסיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה ובחבלה ברכב במזיד: בית המשפט קיבל את ערעורו והפחית חודשיים ממאסרו, כך שירצה שישה חודשי מאסר בפועל (4.5.15).

• קטין שהודה בסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, חבלה חמורה וחבלה במזיד ברכב, בעקבות יידוי אבנים בו נפצעה קשה תינוקת: 22 חודשי מאסר בפועל (24.2.15).

• שני קטינים שהודו בהתפרעות ונסיון תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, במסגרת התפרעות בהר-הבית: שלושה ושלושה וחצי חודשי מאסר בפועל (26.1.15).

פער מול הרטוריקה


העונשים הקלים - שלא לומר המגוחכים הללו - באים בצמוד לרטוריקה מחמירה בהרבה. כך למשל אימץ השופט אורי שהם את דבריו של בית המשפט המחוזי: "והסיכון הרב הנשקף מיידוי האבנים ומאלימות כלפי שוטרים, מחייב עמדה עונשית נחרצת שיש בה להרתיע את המבצע עצמו ואת העבריינים בכוח, צעירים המתפתים על נקלה להשליך אבנים ובקבוקי תבערה ולסכן חיי אדם". המשנה לנשיאה אליקים רובינשטיין כתב: "מאסר בפועל הולם עבירה זו, שלעתים אחריתה ומרותה מי ישורנה". השופט סלים ג'ובראן אמר: "עבירות של תקיפת שוטרים והתפרעות חמורות הן, ובית המשפט נדרש להגיב להן בענישה קשה". והשופטת אסתר חיות ציינה: "בית משפט זה עמד לא פעם על החומרה הרבה הטמונה ביידוי אבנים לעבר מכוניות נוסעות ועל כך שמדובר בתופעה עבריינית מסוכנת אשר ככלל מחייבת הטלת עונשי מאסר ממשיים".

אלא מאי? כמעט תמיד היו איזשהן נסיבות מקלות. כאשר מדובר בקטינים - המגמה הקבועה היא להקל בענישה ולהעדיף שיקולי שיקום. לפעמים היו נסיבות אישיות, לפעמים הייתה הבעת חרטה. השורה התחתונה היא, שהעונש החמור ביותר השנה שאישר בית המשפט העליון היה 22 חודשי מאסר - בעבירות שהעונשים המירביים המצטברים עליהן עמדו על 30 שנות מאסר. קרי: העונש היה 6% מהעונש המירבי.

קשה להניח שבתי המשפט ימהרו להחמיר בענישה, בשל הכלל הקבוע ולפיו החמרה שכזאת צריכה להיעשות בהדרגה. זהו כלל בעייתי בפני עצמו, ובהקשר של יידוי האבנים - משמעות יישומו היא שאזרחים ימשיכו להיות מופקרים לאבנים מתעופפות עוד זמן רב, בטרם (אולי) תהפוך הענישה למרתיעה. יש לשים לב גם לריבוי הקטינים בין מבצעי עבירות אלו, שכן כאמור המדיניות הקבועה היא להקל איתם.

לכן, הפתרון הממשי היחיד הוא עונשי מינימום שיהיו גבוהים משמעותית מרף הענישה הנוכחי - לדעתי: לפחות חמש שנות מאסר. המחוקק יכול, רשאי ובמקרה הנוכחי גם חייב לקבוע עונש מינימום, ממנו יוכל בית המשפט לסטות רק בנסיבות מיוחדות (שגם אותן יש להגדיר בחוק, כגון מצב בריאותי קשה) ומטעמים שיירשמו בפרוטרוט. המחוקק גם צריך לקבוע, כי יידוי אבנים הוא עבירה היוצרת חזקת מסוכנות המחייבת מעצר עד תום ההליכים (שוב, למעט במקרים מיוחדים בהם ניתן להסתפק במעצר בית מלא באיזוק אלקטרוני). רק כך ניתן להבטיח, שבתי המשפט יגשרו באופן מיידי על הפער הבלתי-נסבל שבין חומרת העבירות לבין קולת העונשים.