לפני מספר ימים התראיינה הגברת שפרה שחר, מנכ"לית עמותת בית חם לכל חייל ל-The Marker ולא חסכה את שבט לשונה על התייחסות הצבא לחיילי שירות החובה. גם תגובות הקוראים ברובן הביעו ביקורת חריפה והזדהות עם דבריה. ללמדך שהציבור מבין את גודל העיוות. בין השאר, היא ציינה את העובדה שרוב החיילים הנשפטים למאסר, 20,000 במספר, עוונם הוא עריקה עקב מצב כלכלי קשה. עוד היא ציינה שלפגישה אצל ועדה בכנסת שאמורה הייתה לדון בתנאי השכר של משרתי החובה, לא הופיע אף נציג הצבא, אך לפגישה למחרת שדנה בתנאי אנשי הקבע הופיעו הן הרמטכ"ל והן שר הביטחון ופמליותיהם. ללמדך שאנשי הקבע אינם זקוקים לוועד עובדים.
חיילי החובה לעומת זאת נלקחים כמובנים מאליו. הם הרי חייבים לשרת, והצבא מתייחס לשכרם כדמי כיס. בעבר נהגו טירונים ותיקים להקניט טירונים חדשים בקוראם להם "בשר טרי". יחס המימסד הצבאי מזכיר את הקריאה הזו. עתה מתנהלים דיונים להעלות את שכרם בכמה מאות שקלים לחודש. שר הביטחון מתנגד להוספת הסכום למשכורתם, אלא שבמין פטרנליזם הוא רוצה לצרפו לפקדון העומד לרשות החייל עם שחרורו. הוא חושש שהחייל יבזבז את תוספת הכסף על בילויים. החייל עליו מוטלת אחריות רבה, כגון הפעלת מכשור יקר, ירי על אזרחים והתמודדות במצבי לחץ, אינו מספיק אחראי לכספו.
בהיותו איש צבא לשעבר האמון על סיסמת "אחריי", ראוי שיעלון ייתן דוגמה אישית. אולי יפקידו עבורו את הפנסיה הצבאית שלו בקרן לימים גשומים בה יוכל להשתמש למטרות קבועות מראש?.
האם הצבא אינו מודע לכך שהחיילים נשארים סמוכים אל שולחן הוריהם בה בשעה שכ-30 אלף מתוכם מקבלים תמיכה מהצבא?. יש לשער שעוד 40 אלף נמצאים במצב כלכלי קשה בנוסף ללמעלה מ-4000 חיילים בודדים.
חיילים אלה משרתים תחת מצוקה כלכלית שלהם ושל בני ביתם. באה המדינה ומפקידה כספים עבורם לקרן שחלקה מתקבל עם השחרור, וחלק אחר למטרות שונות או לאחר מספר שנים. הם רואים את הכסף, אך אינם יכולים להשתמש בו בעת מצוקה. זה נשמע כמו סוג חדש של עינוי.
הגיע הזמן להעלות את השכר בצורה דרסטית. המאמץ לא גדול מידי. יש לפרוס את כספי הפקדון ומענק השחרור ולשלמם מדי חודש בחודשו. בצורה זו יוכל שכר לוחם, כולל התוספת המוצעת, להגיע לכ-2,800 שקלים לחודש. חייל תומך לחימה לכ-2,200 שקלים וחייל המשרת בעורף לכ-1,700 שקלים. הצבא יוכל לעודד את החיילים לחסוך ולהגיע אף להסכמים עם הבנקים בדבר מענקים לחיילים חוסכים. בהמשך יש להגיע למצב בו חייל קרבי ירוויח משכורת מינימום במשק, דהיינו 5,200 שקלים.
אם תאומץ ההצעה, התוצאה שתהיה היא שחיילים רבים יצאו ממעגל המצוקה, והצבא יוכל לחסוך חלק מהסכום, 300 מ' שקלים לשנה, אותו מוציא עתה על תמיכה במעוטי יכולת.
משפחות החיילים הנמצאות במצוקה ימצאו עצמן חדלות מלתמוך בחייל, ואולי להיתמך על ידו. משפחות אלה כ-70 אאלף מייצגות כ-300 אלף נפשות המשתייכות לעשירונים הנמוכים. כך תושג מטרה חברתית חשובה. הן לא תתעשרנה, אך הן תצלחנה להחזיק את ראשם מעל המים.
מספר העריקים יקטן משמעותית. בתקופת העריקות והמאסר לא יקבל החייל שכר שכאמור יהיה משמעותי יותר. חייל במאסר גורם להוצאה בגין סוהרים ומתקנים, זאת בנוסף להשלכות הערכיות השליליות.
הצבא יכול להתייחס לערך החייל ולייעל את השימוש בכח האדם. לדוגמה, יכול להיות שכדאי להציע לחיילים ותיקים לשרת תקופה נוספת בקבע, במקום להשקיע בהכשרת חיילים חדשים. כך תקטן "מכירת" חיילים לגופים אחרים מאחר שמחירם יעלה, והגורם ה"קונה" עשוי למצוא שהדבר לא כדאי.
המצבה הכללית של חיילי החובה תקטן, השימוש בהם יהיה יעיל, והחייל ישתלב מוקדם יותר בחיים האזרחיים. בהנחה שהמצבה תצטמצם רק ב-20,000 פירושו שתפוקת המשק תגדל ב-20-30 מיליארד שקלים בשנה. האין זה מיתווה צמיחה מתחרה לגז?
מנכ"ל משרד האוצר התראיין לטלוויזיה בנושא, והביע דעות דומות בקשר לשכר החיילים. אם תתא לפועל ההצעה, יתרגל הצבא לתנאים החדשים. הראייה שהוא לא שש לגייס בחורי ישיבה מהסיבה שהם יקרים עקב היותם נשואים עם ילדים, לעומת האלטרנטיבה שהיא חייל חובה "פשוט", שהוא זול משמעותית.
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
