גדול ההמון המגיע ירושלימה. דוד, המלך שה' לקחו "...מֵאַחַ֖ר הַצֹּ֑אן לִֽהְי֣וֹת נָגִ֔יד עַל-עַמִּ֖י עַל-יִשְׂרָאֵֽל" (שמואל ב',ז',ח'), לא יורשו של שאול המלך, לא יוצא חלציו, איש הנווה, הרועה, מעלה את ארון ה' "מִבֵּ֨ית עֹבֵ֥ד אֱדֹ֛ם עִ֥יר דָּוִ֖ד בְּשִׂמְחָֽה" (שם,ו',י"ב-כ"ג). הכתוב אינו חוסך בתיאורי השמחה. אחרי כל שישה צעדים שנושאי הארון צעדו אל משכן ה', עצרו הכל, שהו, ובעסק גדול "וַיִּזְבַּ֥ח שׁ֖וֹר וּמְרִֽיא", הקריבו קרבנות הודיה.

כל בית ישראל, מקטון ועד גדול, היו שותפים בהעלאת הארון "בִּתְרוּעָ֖ה וּבְק֥וֹל שׁוֹפָֽר", בריקודים לקול צלילי התופים והמצלתיים והכינורות והחלילים והחצוצרות. ובראש, לבוש אפוד בד, כאחד מהמוני החוגגים, לא לבוש מלכות, לא בגדי הדר המרוממים אדם מעם, " ...דָוִ֛ד מְכַרְכֵּ֥ר בְּכָל-עֹ֖ז לִפְנֵ֣י ה'"! הוא מרגיש בעצמו שהוא כל כולו "לִפְנֵ֣י ה'". היא.

מיכל בת שאול, ה"נִשְׁקְפָ֣ה בְּעַ֣ד הַחַלּ֗וֹן", לא רק משקיפה, אלאִ נִשְׁקְפָ֣ה עד שכל העם רואה אותה עוקבת מארמון המלכות בלי להסתיר רתיעתה העמוקה, אחר המחזה שבליבו עומד המלך, הרועה, בן הנווה, שאינו זוכר כי נקרא למלכות, כי האצילות מחייבת, כי פעם מלך-תמיד מלך. היא אינה מפנה את ליבה לחשוב מחשבות נעלות כביכול על "לִפְנֵ֣י ה'". היא, בת המלך, פגועה. נעלבת. "... וּלְשִׂמְחָ֖ה מַה-זֹּ֥ה עֹשָֽׂה..."?, (קהלת ב', ב') היא אומרת בליבה בקולו של הספקן הגדול שלמה שיירש לימים את אביו. היא רואה בתדהמה רק מלך מכרכר, "וַתִּ֥בֶז ל֖וֹ בְּלִבָּֽהּ".

הוא לא רואה אותה. הוא מיטלטל בתוך סערת השמחה, זוכר רק את הכתוב בחג הסוכות "וּשְׂמַחְתֶּ֗ם לִפְנֵ֛י ה' אֱלֹהֵיכֶ֖ם" (ויקרא כ"ג, מ') וכמו מסכת ירושלמי אחריו הוא חש שלשמוח לִפְנֵ֛י ה' משמעו בעיר ירושלים, גם בהכנעה לפני ה', אבל גם ברוממות הרוח שהעיר ירושלים בראש הרים משרה על כל ישראל. היא, רחוקה, רכונה חוצה על אדן חלונה, לא. מה לה "ירושלים" באותה שעה שדוד עשאה בירה לארון הקדש וכרכר ופיזז כאחד הנערים הפזיזים הנסחפים אחר ריגושי שעה ואינם זוכרים כי גם מי שפורק מעל שכמו את המכובדות של המלכות אין המכובדות הזאת מתפרקת מעליו, וירושלים היא קודם כל ארמון מלכות של מטה, לא ארמון מרחף של מעלה.

היא כבר נשקפה בעד החלון. כל העם כבר ראה אותה. היא נכונה לעימות חזיתי נגדה-נא כל ההמון שנפשו יוצאת בהתעלות עלי גיל. הוא יאמר לה, היא חושבת בליבה, "עִבְד֣וּ אֶת-ה' בְּשִׂמְחָ֑ה בֹּ֥אוּ לְ֝פָנָ֗יו בִּרְנָנָֽה" (תהילים ק', ב'). היא תשיב לו, הלא אתה עצמך עתיד לכתוב " עִבְד֣וּ אֶת-ה' בְּיִרְאָ֑ה וְ֝גִ֗ילוּ בִּרְעָדָֽה" (שם, ב', י"א). אתה סובר שהשמחה עצמה היא עבודת ה' ואני אומרת לך לא היא, כשאתה עובד את ה' ביראה, גיל ברעדה, לא בהידוסים, לא בכרכור,לא בהתפזזות. היא נחושה. היא תתמודד. קובל עם. היא חייבת זאת לאביה, אולי קודם כל לעצמה. "וַתֵּצֵ֞א מִיכַ֤ל בַּת-שָׁאוּל֙ לִקְרַ֣את דָּוִ֔ד וַתֹּ֗אמֶר מַה-נִּכְבַּ֨ד הַיּ֜וֹם מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר נִגְלָ֤ה הַיּוֹם֙ לְעֵינֵ֨י אַמְה֣וֹת עֲבָדָ֔יו כְּהִגָּל֥וֹת נִגְל֖וֹת אַחַ֥ד הָרֵקִֽים". הנוכחים הצפופים לא מאמינים למשמע אוזניהם. האישה בוחרת מילותיה. הם שמעו היטב. ברור. בוטה. "אֲשֶׁ֨ר נִגְלָ֤ה הַיּוֹם֙ לְעֵינֵ֨י אַמְה֣וֹת עֲבָדָ֔יו" היא אומרת. השפחות של העבדים. הנקלות שבבנות העם, "... כְּהִגָּל֥וֹת נִגְל֖וֹת", כְּהִגָּל֥וֹת אחת כי נחשפת, ו נִגְל֖וֹת שני כי למרות האפוד כמעט ניבטו מבעדו מערומיך. פעמיים היום. מַה-נִּכְבַּ֨ד הַיּ֜וֹם, אחת, אֲשֶׁ֨ר נִגְלָ֤ה הַיּוֹם֙, שתיים! עד היום הם לא ידעו, פשוטי העם, היחפנים, העבדים והמשרתות, כי מתוכם אתה בא. מעמדך הסווה את מוצאך . עכשיו נגלית כ "...אַחַ֥ד הָרֵקִֽים". תמיד היית. שמן המשחה בו משח אותך הרואה העיוור שמואל, לא הגיע עד שורשי מוצאך מדלת העם. הלשד הנושן, העיקש, שם.

הדברים קשים. הנשימה של ההמון נעצרת. ריבוא זוגות עיניים נעוצות בזירת העימות החשופה בו ניצבת גאה ופצועה בת מלך שאינה יראה עוד דבר, אל עומת מלך אהוב, לוחם ללא חת, יפה עיניים, איש יודע נגן, משורר, צעיר, אדמוני, מתנשף עוד ממחולות "כָּ֥ל עַצְמוֹתַ֨י תֹּאמַרְנָה֘ ה' מִ֥י כָ֫מ֥וֹךָ..." (תהלים ל"ה, י'). מה יענה לה המלך ללזו, לרעיה המחציפה, לבת המלך הפצועה? תיגר. היא קוראת תיגר בפומבי גדול על מלך. היא נותנת את היותה רעייה לאיש, על כפות המאזנים השניים בה היא שקולה כבת שאול, עצמאית, דעתנית, עצמאית, קנאית לכבוד המלכות, שאם יכלו לקרוע אותו מעל אביה - אין איש בעולם היכול לקרוע אותה מעליו. לא. הוא לא יאמר לה הלכות. הזירה אינה בית מדרש. היא שדה קרב. הוא לא ילך אל הרמב"ם ויקרא באוזניה מה הוא אומר, הנשר הגדול, על השמחה היתרה ששמחו במקדש בחג הסוכות, כשהחליל היה מכה "ומנגנין בכנור ובנבלים ובמצלתיים וכל אחד ואחד בכלי שיר שהוא יודע לנגן בו, ומי שיודע בפה - בפה, ורוקדין, ומספקין, ומטפחין, ומפזזין, ומכרכרין כל אחד ואחד כמו שיודע ואומרים דברי שיר ותושבחות" (רמב"ם הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ח, הלכות י"ב-ט"ו) לא היא ולא ההמון הדרוך היו שומעים. הוא לא היה מוסיף, למרות שהדבר כמו התבקש "... מצווה להרבות בשמחה זו, ולא היו עושין אותה עמי הארץ וכל מי שירצה, אלא גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות והסנהדרין והחסידים והזקנים ואנשי מעשה הם שהיו מרקדין ומספקין ומנגנין ומשמחין במקדש בימי חג הסוכות, אבל כל העם האנשים והנשים כולן באין לראות ולשמוע" (שם). רגעים לפני שעמד לומר לה גם כי על-פי אותם דברים שעתיד הרמב"ם לפסוק בישירות אמיצה "...השמחה שישמח אדם בעשיית המצווה ובאהבת האל שציווה בהן, עבודה גדולה היא, ....וכל המגיס דעתו וחולק כבוד לעצמו ומתכבד בעיניו במקומות אלו - חוטא ושוטה.... וכל המשפיל עצמו ומקל גופו במקומות אלו הוא הגדול המכובד העובד מאהבה" (שם). לא.

הד הדברים האחרונים האלה אומנם עמד לפרוץ ולצאת במעמד ההמוני הדרמטי הזה אבל הוא בחר לומר את הדברים על-פי נימות המיתר שהיא, רעייתו, הרעידה, "אַמְה֣וֹת עֲבָדָ֔יו" אמרה. הנימה היהירה, המתנשאת, המעמדית, הבזה לפשוטי העם, הרואה את ערכו של האדם מבעד לזגוגיות העשנות של מקומו על מדרגות היוקרה החברתית חשפה לא את הריחוק ממנו, אלא את הריחוק הבלתי נסלח של מי שהיה לאציל בדור אחד ממי שהיה בן העם כל הדורות . על כך לא יעבור. לא לנוכח כל העם הגדול שכולו אחד לפני ה' אלוהיו.

"וַיֹּ֣אמֶר דָּוִד֘ אֶל-מִיכַל֒, לִפְנֵ֣י ה' אֲשֶׁ֨ר בָּֽחַר-בִּ֤י מֵֽאָבִיךְ֙ וּמִכָּל-בֵּית֔וֹ לְצַוֹּ֨ת אֹתִ֥י נָגִ֛יד עַל-עַ֥ם ה' עַל-יִשְׂרָאֵ֑ל וְשִׂחַקְתִּ֖י-שמחתי- לִפְנֵ֥י ה'. וּנְקַלֹּ֤תִי עוֹד֙ מִזֹּ֔את וְהָיִ֥יתִי שָׁפָ֖ל בְּעֵינָ֑י וְעִם-הָֽאֲמָהוֹת֙ אֲשֶׁ֣ר אָמַ֔רְתְּ עִמָּ֖ם אִכָּבֵֽדָה". שִׂחַקְתִּ֖י, שמחתי, כאשר בחר בי. שמחתי כי הוא בחר בי. לא ירשתי. לא נמניתי כמותך עם בני המלוכה. לא העם המליך אותי. ה' בחר בי, כן, מתוך העם, משורות האימהות והעבדים, ולא גבה לבי. בחירה זאת אֲשֶׁ֨ר בָּֽחַר-בִּ֤י, גזרה עליי הצנע לכת. לא הייתי בעיניי יותר מנוצה קלה ברוח. נְקַלֹּ֤תִי עוֹד֙ מִזֹּ֔את, אבל "... וְעִם-הָֽאֲמָהוֹת֙ אֲשֶׁ֣ר אָמַ֔רְתְּ -עִמָּ֖ם אִכָּבֵֽדָה", עימם אספתי וצברתי את משקלי הסגולי.

הקרע היה מוחלט. האיש שלא ראה בשמחה את עבודת ה', אלא את עבודת ה' כמקור לשמחה, היה בעיניה של מיכל שאהבה אותו עד כלות, כמי שמאהבת ה' הוא נסוג מאהבתו אותה. היא הייתה גאה מחלוק את הקרע הזה עם המון העם. הפצע היה שלה. פרטי. אישי. דוד הבין. השניים נפרדו יחד מזירת העימות. המון העם יצא שוב לדרך והארון הגיע בשמחה אל ייעודו. בת המלכה שבה לארמונה. וכן שב דוד.

...אבל "וּלְמִיכַל֙ בַּת-שָׁא֔וּל לֹֽא-הָ֥יָה לָ֖הּ יָ֑לֶד עַ֖ד י֥וֹם מוֹתָֽהּ"..... שניים, בודדים, יחד.