נתניהו: אכזבה, ספקות ואזהרה

אני עוקב בקפידה מזה מספר חודשים אחר התנהלותו של ראש הממשלה. למעשה, מאז ויתר על המאבק בנושא ההסכם עם אירן והשלים עם כשלונו, דומה שיצאה מרבית הרוח ממפרשיו. הדברים מגיעים למציאות הזויה ובלתי נסבלת באופן בו הוא מטפל בגל האלימות הנוכחי שכופים הפלשתינים על ישראל. מצב זה בא לאחר מספר כשלונות רציניים נוספים שעליהם אעמוד בהמשך.

בטרם אומר את הדברים הקשים שיש לי לומר על תיפקודו הלאומי של ראש ממשלה ימני, ממפלגה ימנית, בממשלה ימנית, עלי לציין, למען ההגינות, מספר נקודות, שכל ביקורת הוגנת חייבת לקחת בחשבון, כאשר עוסקים בתפקודו של ראש הממשלה, נתניהו.

ראשית, מצבו הפוליטי. גם אילו רצה לפעול בתקיפות הדרושה במציאות הנוכחית, עם רוב פרלמנטרי של ח"כ אחד, כשבכל פעם ח"כ אחר "בספק" - ספק קואליציה וספק אופוזיציה - זו משימה קשה, רגישה ובעייתית מאוד.

שנית, ארה"ב, שהייתה משענת אפקטיבית לישראל מבחינה מדינית ומבחינה צבאית ואופרטיבית, כבר איננה כזו. חלק מ"דעיכתה" המתמשכת בזירה, קשורה במדיניותה הבינלאומית. חלק אחר קשור ברפיון הרוח שפוקד אותה בימי הנשיא אובמה, במיוחד בקדנציה השנייה שלו. הבשורה היותר קשה היא, שדבר זה כנראה אינו עתיד להשתנות לפחות עד לחילופי הממשל בוושינגטון, בעוד למעלה משנה.

תחושת בטן

שלישית, הופעתה האקטיבית של רוסיה בזירת המזרח התיכון. כניסה אקטיבית של מעצמה עולמית למשחק הכוחות האזורי אינו עניין של מה בכך. בניגוד לארה"ב שיוצאת מכאן, רוסיה חוזרת ונכנסת ובריש גלי. בעקבות התנהלות המערב מול רוסיה בקרים ובאוקראינה ולאחר הצהרות פוטין על כוונותיו לחזור לעמדות בכורה בעולם, כניסת רוסיה לסוריה הייתה לאפשרות ראלית. השאלה לגביה לא הייתה "האם?" אלא מתי וכיצד. תחושת הבטן שלי היא שחלק מהדברים נולדו במהלך המו"מ עם אירן, בין אם מתוך הסכמה ובין אם תוך כדי הסכמה שלא להסכים, אבל לא באו כהפתעה של ממש למערב, אלא כתולדה של השלמה עצמית עם חולשתו מכאן ועם פעלתנותו ויוזמותיו של פוטין מכאן.

רביעית, אפתיה, שאננות, עייפות אינטלקטואלית ונרפות של הצוות המדיני-ביטחוני של ישראל בחודשים האחרונים. הצוות כולל כיום את ראש הממשלה ושר הביטחון ואת... שר הביטחון וראש הממשלה. בצוות זה ראש הממשלה הוא "חצי-נשיא" ביכולותיו ובמעמדו ושר הביטחון מגביל עצמו לתפקידי רמטכ"ל-על. כלומר, להטלת הגבלות והחלטות-ווטו - דה-פקטו ודה-יורה - על מהלכים כאלה ואחרים ביהודה ושומרון בתחומים צבאיים ופרה-צבאיים ועל מידת האקטיביזם שמגלה ישראל מול הטרור הערבי, מול חתרנות אבו-מאזן ומול הפרובוקציות של קבוצות של ערביי ישראל. שר הביטחון אינו מתגלה כיוזם אלא כגורם מעכב יוזמה. הצוות אינו מיטיב לפעול מול התגרויות "ידידים" יהודים ולא יהודים, מבית ובזירות המערב "הנרפה". מעורבותה של האופוזיציה במה שקורה ורבלית בלבד וחסרת משקל והשפעה והדבר הוא פרי בחירות שגויות שלה. מעורבותן של מפלגות הקואליציה - שולית, חלשה ובדרך כלל בלתי קונסטרוקטיבית וחסרת מעוף.

חמישית, העומס על שני האישים הנ"ל הוא כה גדול, הלחצים כה מורכבים ומפותלים, והשינויים כה רבים ומהירים, שגם כאשר קיימות אזהרות בשטח, בחלק מהמקרים הן אינן נקלטות בזמן, ובמקרים אחרים התגובות להן בלתי אפקטיביות בעליל, משום שהן מעטות מדי ומאוחרות מדי. מה שחמור לא פחות הוא שעומס האירועים בתחומי החוץ והביטחון אינו מאפשר לראש הממשלה לנהל מדיניות פנים קוהרנטית ואפקטיבית. התוצאה היא שחיקה גדלה והולכת של רמת הממשל והמשילות, של המצב הכלכלי, של ביטחון הפנים, של מצב השכבות החלשות, של הפרדת הרשויות ושל הטיפול בעליה, בקליטה וביחסי-ישראל עם יהדות העולם - הכל צולע ומתנהל "בשליפות" ובתהליכים של כיבוי שריפות. פרשות המינויים המוזרות שלהן אנו עדים חדשים לבקרים כמעט בכל נושא מרכזי בתקופה האחרונה, מעידות בצורה חותכת על אופי ההתנהלות הלאומית. רוב בעלי התפקידים הפכו ל"סטטיסטים", למעט אלו שמתפקדים בנושאים טכניים, טכנולוגיים טהורים או משפטיים וגם כאן ה"בלגן חוגג". יהיה מי שיאמר שעדיין מצבה של ישראל בכמה וכמה תחומים איננו רע כלל ועיקר בהשוואה... למדינות באזורנו או באפריקה (??), אבל הרי לא לכך אנו חותרים.

במילים אחרות: ההתרחשויות העקריות בכל בתחומי חיינו העקריים, הן פרי המהלכים שעושים או לא עושים ראש הממשלה ושר הביטחון שלו. ממסקנת-יסוד זו נגזרים הדברים הבאים.

הפרדת רשויות

אם אנו בוחנים את המציאות ואת הדינמיקה שלה מול חמש נקודות-הבוחן הנ"ל, בחלק מהן התמונה מדאיגה עד מדאיגה מאוד ובאחרות ההתחלה הכושלת הופכת במהירות לעוד בעיה לאומית אקוטית.

אתחיל דווקא בבעיות הפנים וביטחון הפנים. תפקידה של ממשלה זו היה מעוגן בחמש אבני-יסוד שבהן היה עליה לטפל ואותן היה עליה לפתור או לשפר בעדיפות ראשונה ובאינטנסיביות רבה: א. יוקר המחיה, ב. הצמיחה, ג. תיפקוד המשטרה והמשרד לביטחון הפנים בתחומי האכיפה, ד. ביעור הביורוקרטיה, ה. הפרדת הרשויות והסדרת יחסי העבודה ביניהן. אף אחד מנושאים אלה אינו יכול להתהדר בשיפור משמעותי או בתוכנית ברורה למה שניתן היה לצפות שיתחולל בו בקדנציה הנוכחית של הממשלה, היה וינתן לה להשלימה. אם כך, מדוע שתמשיך להוליך אותנו שולל? אולי הגיע הזמן לבחון מחדש את תפקוד הממשלה, את תפקוד ראשה ואת ההערכה הרווחת שהוא כיום "הרע במיעוטו"?

הטרור הרים ראש ומחריף את פגיעותיו. אין זה משנה מה אומר אבו-מאזן ולאחר שלמדנו מהן דעותיו של עריקאת, בוודאי שאין לשים לב או לקחת ברצינות את טיעוניו וטיעוני שותפיו לדעה. ההתרחשויות השוטפות דומות להתרחשויות אלימות מן העבר - תחילה אנו מתיחסים "בסובלנות פושעת" לפגיעות בתושבי יהודה, שומרון וירושלים ועד מהרה נוכחים, שוב ושוב, שאותם כללים שאנו מטיפים לזולתנו באירופה ובארה"ב, פועלים גם כאן: הטרור אינו יודע גבולות אם מניחים לו חופש פעולה. במוקדם או במאוחר הוא יתפשט לכל מקום שינתן לו. מה שמתרחש כיום בירושלים, בהר-הבית ("שבידינו?") באיו"ש ובגבול עזה, חודר לשטח הריבוני של מדינת ישראל, מתפשט בין ערביי ישראל והופך לאיום בלתי-נסבל. אם 20,000 ערבים ביפו, מתוך אוכלוסייה של יותר מ-2.5מיליון איש בגוש-דן שבקרבת תל אביב, מסוגלים לנהל מסע פרעות נגד יהודים ונגד משטרת ישראל ואינם נאלצים לברוח לאחר מכן מיפו, משהו רקוב מאוד במלכות ישראל החדשה. משהו זה מדאיג ביותר ומורה על רפיון רוח מסוכן באוכלוסייה היהודית. דומני שהסרוס האידיאולוגי, התקינות הפוליטית המעושה, משטר האכיפה הלקוי של החוק בישראל וליקוי חמור בהבנת המושג "מדינת-לאום יהודית" - פגומים באופן חמור או רקובים מיסודם באופן מדאיג.

מצבו הפוליטי הלא נוח של ראש הממשלה אינו מהווה סיבה או תירוץ לחוסר-מעש בנושאי החוץ או בנושאי הפנים. אם אינו יכול לתפקד במציאות הקיימת, פתוחה לפניו אחת משתי דרכים: ליטול סיכונים גדולים יותר ולהעיז, או ללכת אל העם ולנסות לקבל מנדט גדול יותר (מהלך ששקול להעזה לא מבוטלת). אם אין הוא רוצה, או אם אינו יכול, עולה ומתחזקת השאלה אם הציבור צריך להניח לו להמשיך, ושאלה זו מופנית דווקא ובראש וראשונה לציבור תומכיו.

אי התאמה אישית

אינני מקבל בהקשר זה את הטענה שבלעדיו יהיה רע יותר. איננו יודעים זאת בוודאות ואיננו יכולים להעריך במלואם את הנזקים שתחולל אוזלת-יד מתמשכת במצבה של המדינה לטווח הארוך, כשחלק מהם אינם הפיכים.

ארה"ב הפכה למשענת קנה רצוץ ביותר ויותר נושאים והדבר מתבטא בעיקר באופן בו היא מתפקדת כמעצמה עולמית. הפניית כתף קרה לישראל פעם אחר פעם בנושאים חשובים מאוד לביטחון הלאומי שלנו, נובעת רק בחלקה מאי-הסכמות או אי-התאמה אישית בין מנהיגי שני הצדדים. בעיקרה היא פרי חולשה אמריקנית גלובלית וחוסר רצון "להסתבך"; שיטת ההנהגה מאחור של אובמה, מסבירה היטב גישה זו. אחרי שראינו את אובמה מתפקד כ-7 שנים, לא צריכות להיות לנו

הפתעות רבות. כל מי שמניח שיתעשת - טועה. כל מי שסבור שכיום, כשנה לפני סיום כהונתו כנשיא, הוא מסוגל ורוצה לשנות עמדות-יסוד, לדעתי, טועה גם בכך. דומה שכניסת רוסיה לאזור איננה אפיזודה חולפת ועל ישראל להתרגל לנוכחותה כאן. עם זאת, חייבים לנהל מדיניות שככל האפשר שלא תעמת אותנו עם אינטרסים רוסיים ישירים ומרכזיים, אבל גם לא תותיר "שטחים מתים" לפעילות עויינת, שהמשקל המצטבר שלה יעמיד בפנינו בעתיד אתגרים מסוכנים. בעבר כתבתי מספר פעמים שהשיתוף בין אירן, סוריה בראשות אסד וחיזבאללה, עם רצף טריטוריאלי מאירן עד לים התיכון, הוא איום אסטרטגי רציני על ישראל. אינני מתרשם שישראל נערכת כיום כראוי לקראתו. אני סבור שישראל צריכה לחתור ליצירת אזורי חיץ מפורזים ברמת הגולן בין "הקו הסגול" לדמשק ולאורך הגבול עם לבנון. יש לחתור לכך כל עוד קיימת אפשרות מעשית, כלומר, כל עוד המציאות הפוליטית-ביטחונית באזורים אלה לא התבססה, לא התקבעה ולא קבלה חסות מעצמתית ובינלאומית מוחלטת. באותה נשימה על ישראל לנהל מדיניות של שת"פ עם כוחות בעלי אינטרסים משותפים, כגון: הדרוזים, הכורדים, והנוצרים ובכלל זה סיוע צבאי, מודיעיני וכספי. עדיף שתהיה לכך תמיכה אמריקנית והבנה שבשתיקה אירופית, אבל יש לפעול כך גם ללא אלה. אלה הן "צרותיה" של מדינה ריבונית ואין מנוס מהן.

הגיע הזמן לשנות גישה גם כלפי ירדן. סטטוס-קוו בהר-הבית הוא נושא אחד ממכלול נושאים בי-לטרליים שבהם קיימת א-סימטריה מוחלטת בין מה שירדן מקבלת מישראל לבין מה שהיא תורמת ליחסים. יש לתקן אסימטריה זו. הכניעה החוזרת ונשנית של ראש הממשלה ללחצי ירדן - זו כביכול שממונה על המקומות הקדושים לאיסלאם - אינה יכולה להיות מבוססת אך ורק על נזיפות ירדניות בישראל ובחוסר מעש אפקטיבי ירדני. עליה להיות מופעלת גם כלפי הוקף ומעשיו וגם כלפי התנועות האיסלאמיות הקיצוניות ולהתנהל בתאום ושת"פ אמיתיים עם ישראל. לא ייתכן שכל התלהמות ערבית, תוביל אוטומטית להגבלת עלייתם של יהודים להר-הבית, בין אם הם פוליטיקאים ובין אם הם "עמך". האדמה והריבונות עליה אצל היהודים חייבות להיות "קדושות" לא פחות מאשר אצל המוסלמים. בכדי שתהיינה כאלה ועל-מנת שהדבר יוטמע בתודעה הערבית, חייבים לעמוד על כך בתוקף, בהתמדה.

קבלת מרות

קרוב לוודאי שיש מקום לשיקול דעת גם ביחס לשאלות של עיתוי - מתי נכון ויעיל יותר לנקוט צעדים כאלה ואחרים. אבל אסור שזו תהיה חרב פיפיות, משום שהשינויים באזור מהירים וחדים ובחלקם מסוכנים. ככלל חייבת ישראל להגיב בזמן רלוונטי ובאמצעים אפקטיביים, גם במחיר של הסתכנות בהסלמה זמנית. במקרים חריגים ניתן לתמרן בנושא העיתוי או העוצמה, ובלבד שמבטיחים שהבלגה אינה מתפרשת כחולשה ואינה מתקבעת כנורמה. ברור לי שלנוכח המחזות הצפויים באו"ם כאשר הוא מתכנס בסתיו למושביו השנתיים, במיוחד כאשר ישראל אינה סומכת על מטריה מדינית אמריקנית כפי שסמכה בעבר, שאלת העיתוי מורכבת יותר. יחד-עם-זאת, אנו חייבים לבחון מחדש את הקשרים והיחסים עם האו"ם על כל שלוחותיו, ולמיין היטב את הארגונים והפעולות בהם אנו נוטלים חלק, משתתפים ומשתפים פעולה. רק מול אלה יש טעם בקבלת מרות ההחלטות המתקבלות, וההפך הגמור צריך להתקיים מול מוסדות כמועצת זכויות האדם של האו"ם.

הנפש הגלותית של חלקים ביהדות העולמית העוסקים בהשמצת ישראל, בארגון חרמות עליה, בשתוף פעולה עם מוסדות שהפכו בידי הערבים ואויבי ישראל כלים למלחמה תקשורתית ותדמיתית בה - מגלה את פרצופה המכוער ביותר ויותר נושאים, אירועים ומקומות. ישראל חייבת לנהל בנושא זה דיאלוג נוקב עם פלגים אלה ולבנות מסגרת לשת"פ עם הפלגים האחרים בתגובות ובמאבק בהם כאילו הם חלק מיריבי ישראל אם לא אויביה המוצהרים. אסור להתבלבל בעובדה שהם מוגדרים יהודים. מה שקובע לגביהם הוא מעשיהם בפועל ולא השאלה אם אימם הורתם הייתה יהודיה.

כבר הזהרתי לא אחת בעבר שלדעתי אוזלת יד של הממשלה במלחמתה בטרור הערבי, מסוכנת לישראל משלושה טעמים: ראשית, תפקידה הראשון והעקרי של מדינה הוא להבטיח את חייהם ושלומם של אזרחיה. לשם התמודדות עם האיום הפיסי המתמיד על יהודים בגלות, קמה מדינת היהודים. אסור שהבנה והסכמה משותפת זו תפגם משום שזו תהיה הצלחה ערבית עילאית ואיום קיומי על המפעל הציוני. שנית, הממשלה היא הגורם האחראי לביצוע האמור בסעיף הקודם. לשם כך עומדים לרשותה כוחות ביטחון, לשם כך משרת הציבור בכוחותיה המזויינים לסוגיהם ולשם כך הוא מוותר לעיתים קרובות על חיי שפע ונוחות, ומוסר בידי הממשלה כל מה שנחוץ לה לביצוע תפקידה הראשון במעלה. אין מעילה באמון גדולה מאי-מילוי חובה ממשלתית זו כלפי אזרחיה. שלישית, לא ניתן להפקיע את זכות ההגנה העצמית מיחידים או מציבורים שמאוימים ע"י גורמים עוינים. אם הממשלה לא תמלא את חלקה באמנה החברתית עם אזרחיה, יעשה זאת הציבור במקומה. כאשר אוזלת היד הממשלתית תחייב את הציבור לפעול מחוץ למסגרות המוסכמות, ישקף הדבר משבר אמון ומשבר ערכי קשים. "תג מחיר" היה אזהרה חמורה לממשלת ישראל על התקרבות לנקודת שבר. האזהרה הופעלה ע"י חוגים קיצוניים או פחות יציבים ואחראים בציבור היהודי. חוגים אלה, מסיבות שונות, הם סנסורים לשינויי תחושה, סבלנות ואמון בממשל. לחימה בהם במקום בסיבות המניעות אותם לפעול, היא שגיאה אסטרטגית וזאת מה שעשתה ממשלת ישראל הנוכחית. אירועי הימים האחרונים מעוררים מחשבה שאזהרת "תג מחיר" לא הובנה כראוי. בימים האחרונים ראינו מספר תפניות המעידות על התגבשות "תג מחיר" מסוג חדש, האחרונה שבהן התרחשה הבוקר בדימונה.

אוזלת יד

שמעתי אמש את דבריהם של רה"מ, שר הביטחון, השר לביטחון הפנים, הרמטכ"ל ומ"מ מפכ"ל המשטרה - לצערי, לא השתכנעתי. איננו זקוקים להרגעה מילולית אנו זקוקים להרגעה מעשית, בין אם בדרך הרתעה אפקטיבית של המפגעים ומסיתיהם, או בדרך של גרימת נזק למקורות מהם הם יוצאים, כך שמאזן אי-הכדאיות יביא להפסקת ההשתוללות תוך זמן קצר ביותר. אין יותר מקום לסבבי אלימות כשם שאין יותר מקום לאולטימטומים ערביים, להפגנות חוסר נאמנות למדינה של ערבים ישראלים או להצבת תנאים לניהול מו"מ מדיני בי-לטרלי. אין גם מקום יותר למחוות ישראליות חד-צדדיות - שבענו את כל אלה עד מעל לראש. חלק מההרתעה צריך לנבוע מעקיבות ונחישות ישראלית ואת אלה איננו רואים בממשלת ישראל הנוכחית.

עד כאן מקצת מהנושאים שתפקוד ראש הממשלה וממשלתו בהם אינה מניחה, בלשון המעטה, את הדעת. חלקם חשובים ומרכזיים מאוד וחלקם דחופים משום שהם מכשלה מתמדת על דרך תפקוד המדינה וממשלתה. לא ייתכן שראש ממשלה יכהן ב-4 קדנציות, מהן שלוש קדנציות עוקבות, ותמונת המצב שתעלה מכל אחת מהן בנפרד ומכולן יחד תהיה של אכזבה וספקות. זו תעודת עניות חמורה גם לאופוזיציה, לדברנותה היתרה ולאוזלת ידה בפועל. אבל זו תעודת עניות לא פחות חמורה לראש הממשלה, שמטבע הדברים אמור לצבור ידע, נסיון, כושר מנהיגות וכושר ביצוע עם התארכות תקופת כהונתו ונסיונו המדיני הכולל. נתניהו נהנה כיום ממעמד פוליטי כמעט ללא תקדים, אבל גם מעמד זה אינו חסין לעד. כבר כיום ניכרים סימני אכזבה רבים בין תומכיו. אילו הייתה לו אלטרנטיבה סבירה, סביר להניח שהיה מאבד את השלטון. אבל היותו בחזקת "הרע במיעוטו" אינו משהו שהציבור יסבול עד אינסוף ומשתחול התמוטטות היא תהיה מהירה. אני מעריך שנתניהו מנסה "להרוויח זמן" עד לחילופי ממשל בארה"ב ואז, בהנחה שהממשל הבא יהיה ידידותי יותר לישראל ולנתניהו עצמו, ינסה לבצע את "מהלכי חייו". אינני משוכנע שעומד לרשותו כל הזמן הדרוש בכדי להגיע לנקודת התפנית הנ"ל. אבל גם אם יגיע, מציאות נוחה יותר לישראל תהיה נוחה יותר גם לחלק מיריביו ואם לא יגיע לנקודת המבחן כשהוא רוכב על הסוס, אפשר שימצא עצמו כמי שהסוס "רוכב עליו".