מגעים שלא מרגיעים

ישראל עדה בחודשים האחרונים למסע הסתה שקרי וחסר תקדים. בחודש האחרון ראינו את תוצאותיה של הסתה זו, והדם זועק מן האדמה. אם בעבר יו״ר הרשות הפלשתינית נזהר מבוטות, אז שהפעם הוא מקפיד להצהיר בגלוי על תמיכתו באלימות ובטרור של בני עמו.

בחודש אוגוסט אמר אבו מאזן ליו״ר המחנה הציוני, שהוא מוטרד מאינתיפאדה שלישית, ומהצעירים שאין לו עליהם שליטה. היה מי שדאג לצטט אותו, כאילו הוא - המצית הראשי, דואג לכבות את האש. אכן, עבאס דאג לומר שהוא דואג, ולו בכדי להתנער מנשיאת האחריות על כתפיו. הוא צבע את עצמו בורוד ואת המצב בשחור, וכך, חשב שהוא יתנקה מכל אשם.

עבאס מתנהג כעבריין ומתעקש שהוא הקורבן. המתווכים בינו לבין נתניהו, הם כשוטרים המנסים לדבר עם פושע על דרכים למיגור הפשע. ובאשר לתגובה הישראלית - היא פוספסה.

לאחר נאום הסתה שקרי של אבו מאזן, נתניהו הדף את השקרים כמצופה, אך החטיא למטרה רגע לאחר-מכן. ״אני מוכן להיפגש עם אבו מאזן בכל עת כדי להביא להרגעת הרוחות״ אמר נתניהו במסיבת העיתונאים שאירח משרד החוץ. בתקשורת הישראלית היו מי ששיבחו את ההצהרה ועוד יותר את העיתוי. אך דווקא ההצהרה, ובמיוחד העיתוי, גרמו לאפקט הנגדי. ותגובת אבו מאזן החד-צדדית בהצבת אולטימטום, היא ההוכחה המוצקה לכך.

ישנן נקודות עיוורון בתגובה ובהסברה הישראלית; והעיתונות מפרשת את פרספקטיבת הממשלה בכותרות נלהבות, במקום לעשות את עבודתה הסקפטית. הממשלה מצידה ממשיכה באותו קו מאופק - מה שבעצם גורם לאפקט בומרנג פעם אחר פעם. גינוי צריך להיות גינוי מלא, והושטת יד משמשת לו כסתירה וכפרדוקס.

התגובה הישראלית המעורערת קמעה, יוצרת משולש יחסים לא בריא בין הממשל בישראל, הממשל האמריקני, וההנהגה הפלשתינית. כאשר האחרונה ניזונה מרפיסות וחולשה בצד הישראלי.

לעומת זאת, האדמיניסטרציה האמריקנית צריכה להיות גורם מרכזי ומכריע בכינון היחסים, וכשהלה מתיימרת לבקר את ישראל ולהטות עצמה לצד הפלשתיני באופן לא מאוזן ובלתי מוצדק, היא הופכת לגורם סובייקטיבי באזור, ונעשית חלק בלתי נפרד מן ההסתה.

התגובה הישראלית היא מכרעת בימים הללו, ומוכרחה להיות נחרצת יותר. אך בד-בבד נדרשת כנות ורוח גבית מן הממשל האמריקני. ביקורת על שימוש בכוח מופרז, היא שימוש בכוח מופרז כנגד ציבור ישראלי הנלחם על קיומו וזכותו יום יום. זוהי התערבות חסרת תקדים בענייני ביטחון הפנים הישראלים, באופן הפסול מיסודו.

כך או כך, בין הצהרה פוליטית לבין מציאות עכשווית, יש דברים חשובים יותר מכותרות בעיתון, ומ״בלאק פריידי״; ובזמן שבו עבאס שולף סכינים ומלבה את האזור לעוד יום שישי של זעם, מנהיגינו לא יכולים לאפקו במילים, אלא לצאת ברובים שלופים ובטקטיקה מחושבת.