התגובות הישראליות המהוססות בטיפול ב"אינתיפאדת הסכינים", הופכות אותה במהירות לעוד כשלון הסברתי ישראלי ומה שגרוע יותר: לסיבוב נוסף של מלחמת התשה טרוריסטית. הפעם מתבצעים הדברים במינימום השקעה ערבית-פלשתינית ובאופן יחסי במקסימום נזק מצטבר לישראל. קשה להבין מהם השיקולים המנחים את הממשלה בטיפול הנרפה באיום החדש-ישן, המתמשך והמתגבר הזה.

הפעם גדולה מבעבר השתתפותם של ערביי ישראל באירועים, דבר שמחדד את הניגודים האינהרנטיים הקיימים בין פלשתיניזם אקטיביסטי ישראלי לבין הצהרתם של ערביי ישראל על רצונם לחיות בשלום ובדו-קיום עם הרוב היהודי. ככל שגוברים ומתחדדים הניגודים בין שתי הזיקות הסותרות הנ"ל, מתחזקת הערכתי שאין הן יכולות להקים ולייצב מציאות של קיום בצוותא - הניגודים והסתירות רבים וחזקים מדי. ככל שימשך המצב הנוכחי, הוא יוסיף על משקעי העבר משקעים חדשים בעלי אופי דומה, וימסמס עוד יותר את הסיכויים להסדר בהדברות. הואיל ואין התכנות להסדר פשרה שלא באמצעות הידברות, צריך לקצר ככל האפשר ובאופן יזום את משך האנדרלמוסיה הקיימת.

לא אתפלא אם "אינתיפאדת הסכינים" נולדה בהשראת הופעתו של ארגון המדינה האיסלאמית, דאעש והיא רוכבת על מערכת המושגים ועל ההשארה האופרטיבית שארגון זה חולל וממשיך לחולל באזור.

דומני שהנוער הפלשתיני שנושא על גבו בפועל את נטל יצירת גל האלימות הנוכחי, אינו מעסיק את עצמו יתר על המידה בשאלה האם הוא פועל בעיקר בשם הרצון הלאומי שעיקרו ביטול תוצאות הנכבה של 1948 או שהוא רואה עצמו, מסיבות שונות ובחלקן בלתי רלוונטיות, כחלק מהגל האיסלאמי הפונדמנטליסטי שאותו מוביל ומייצג כיום דאעש.

אם יפול בסופו של דבר המטבע שהושלך לאוויר על "פלשתין", כלומר, על הגישה המעדיפה מדינת לאום על מדינת שריעה, נחזור לנקודת המוצא של הסכסוך - המאבק בין תנועה לאומית יהודית לבין תנועה לאומית ערבית על חלוקת השליטה בארץ ישראל. השאלה כרגע היא מתי בדיוק יפול המטבע, ומי יהיו תומכי תוצאת ההגרלה שהוגדרה על ידו. אם יפול המטבע על "עץ", כלומר על הגישה המעדיפה מדינת שריעה, נראה תוך זמן קצר מהפך של הרחוב הפלשתיני לכיוון הצטרפות לדאעש, בין היתר על-ידי הקמת מאחזים פעילים של הארגון בתוך שטחי איו"ש ואפילו בתוך מדינת ישראל הריבונית.

זהו איום חצי-סמוי, אבל רציני ודורש הערכות מוקדמת. שני יסודות הכרחיים להערכות מוקדמת כזו הם:

א. הפסקת הכאוס הפנימי והכנה להתמודדות שתבוא.
ב. ניסיון להשפיע מראש על תוצאות ההגרלה הנ"ל.

עם סכסוך לאומי למדנו לחיות ולהתמודד בצורה מתקבלת על הדעת. סכסוך לאומי על טריטוריה או ערכים חומריים אחרים, פועל תמיד במסגרת "משחק סכום אפס", כשכל צד מנסה למקסם בו את חלקו, עד ששני הצדדים מחליטים שפשרה סבירה עדיפה על המשך המאבק. נקודת המוצא בכל מקרה היא שבסופו של המאבק מתחייבת פשרה.

מול מדינת שריעה המשחק קשיח לחלוטין והמאבק עשוי להסתיים רק בתוצאה אחת - ניצחון "המאמינים". התפתחות של מצב כזה תוביל בהכרח לנכבה שניה, לפחות בארץ ישראל המערבית. חייבים לקחת זאת בחשבון ולהיערך לכך לכל רוחב החזית, למן הכנה פסיכולוגית ועד עיצוב המדיניות, האסטרטגיה והדוקטרינה שבאמצעותן תלחם ישראל בסיטואציה שבה תאיים עליה ישות איסלאמית פונדמנטליסטית, ששותפים לה רבים מאזרחיה הערבים, בתוך מדינת ישראל הריבונית.

אינני יודע עד כמה ערים לכך ערביי ישראל עצמם ועד כמה הם מבינים את הסיכונים שנטלו עצמם בנהייתם אחר מנהיגות פוליטית שמתגרה יותר ויותר במדינת הלאום של העם היהודי ומבקשת לשנות את אופיה. זו פצצת זמן אדירה. מאידך-גיסא, אפשר שחלק מהם ערים לכך מאוד, ומייחלים להשתמש במציאות הנזילה שנוצרה סביב שרשרת הפיגועים לקידום מטרתם הלאומית, בסיוע המערכת הבינלאומית.

בתגובותיהם השגויות של אובמה וקרי, ובהצעה המעליבה של צרפת, אפשר לראות סימנים יותר ויותר מובהקים למציאות ששררה באירופה בשנים 1938-9, שנות הסכם מינכן של נוויל צ'מברליין וה"אנשלוס" של היטלר באוסטריה. כשאירופה תלחץ עוד יותר על-ידי המהגרים מהמזרח התיכון ומאפריקה ועל-ידי התוקפנות האיסלאמית מבית ומבחוץ, תתבלטנה עוד יותר תכונותיה השליליות כלפי ישראל והיהודים, המוכרות מאז אותן שנות ה-30 האפלות של טרום מלחמת העולם השנייה ובמהלכה.

את ההערכות לקראת התפתחויות אפשריות במסלולים המתוארים לעיל או בנגזרות שלהם, צריך להתחיל עכשיו ובמלוא המרץ:

ראשית, יש לפעול בהתאם להצעותיו של ליברמן - להגיע במהירות ובעוצמה "מהממת" להכרעת "אינתיפאדת הסכינים" וכל מה שסביבה.

שנית, יש להקים התארגנות מיוחדת במשרד המשפטים ובכנסת, להכנת כל מערכת החוקים הישראלית לאפשרות שיתפתח מצב חרום שיעמיד בסימן שאלה את נאמנותם של רבים מערביי ישראל למדינה, ויחייב נקיטת צעדים חריפים מאוד נגדם, למן ביטול התושבות, האזרחות וכל הנלווה לכך ועד להעברת ראשי המסיתים, המפגעים ומפירי הסדר הציבורי הסדרתיים, אל מעבר לגבול ישראל, בכל מקום שיתאפשר.

שלישית, יש להכין היטב את מערך הטיעונים, ההנמקות וההסברה שתפעיל ישראל היה ויתפתח אי-שקט נרחב בתוך תחומי ישראל או באיו"ש. במקביל יש לסגור הרמטית את גבול הרצועה ולהגדיר אזור חייץ שאיש לא יורשה להיכנס אליו ללא תיאום מוקדם עם ישראל.

רביעית, יש להכין את הרקע לאירועים מסוג זה אצל שכנותינו הקרובות - מצרים וירדן, להבין היטב את עמדותיהן ולהבטיח שהן מבינות היטב את עמדותינו. כך תינתן להם הזדמנות למנוע התפתחויות מסוכנות ולהימנע מלהתערב בהן אם כלל המאמצים יכשלו.

עם המנהיגות הערבית-ישראלית האחראית, וגם עם זו באיו"ש שמעוניינת לשמור על שקט הדדי, צריך להדבר ולהכין תוכנית משותפת לשיפור המצב הכללי, תוך הגדרת חלקם של הערבים ביצירת השיפור וחלקה של מדינת-ישראל בכך. אין מקום למחוות חד-צדדיות, אבל יש מקום לתיקו יזום, אפקטיבי ומזורז של ליקויים מובהקים. היסוד לכל דיאלוג ושיתוף פעולה צריך להיות שקט, ללא אלימות, שיתןף פעולה ואחריות הדדית.

אני מעריך שנתניהו מבין את המצב, אך מהסס בהסקת המסקנות האופרטיביות בגלל הנסיבות הבינלאומיות - בעיקר ממשל אובמה בארה"ב, הנסיבות הפנימיות - בעיקר הרוב הפרלמנטרי הדחוק שיש לו כיום וההערכה שעיתוי לבחירות חדשות יהיה קשור עם שינויים פוליטיים בארה"ב וחילופי ממשל והשינויים הפנימיים הדרושים כהכנה למהלך גדול שיסודו בביטול הסכמי אוסלו ויצירת סדר חדש בארץ ישראל. מהלכים כאלה הוא מניע כבר עכשיו, אולם בקצב איטי ומוגבל מדי.

אולם, ייתכן שתכנון לחוד ומציאות לחוד. אם נגיע ל"התפוצצות", חייבים בכל מקרה להניח נפילת הרשות הפלשתינית בראשות אבו מאזן ולדעתי זו גם התפתחות רצויה לישראל, שיש להיערך לה בשקט, בשיטתיות וברצינות. הערכות מראש היא חלק חשוב מאוד בצמצום הנזקים והצלחתה תלויה בהכנה מדוקדקת, בבהירות ההחלטות, בנחישות הביצוע, במהירות היישום ובשילוב כל הכוחות החיוביים בתהליך.

מי שרוצה למנוע מרחץ דמים וטראומה לאומית מאיתנו ומערביי ישראל ואיו"ש, מוטב יתכונן היטב לבאות ויראה לכל שהוא עושה כן.