תפקידם של דמי האבטלה

בחוק ההסדרים שיוצג בצוותא עם תקציב המדינה יש הרבה סעיפים קטנים שלא תמיד שמים-לב אליהם. אחד הסעיפים הללו עשוי לשלול את הזכות לקבלת דמי אבטלה מצעירים בני פחות מגיל 35 אשר איבדו את מקום עבודתם. כלומר: משרד האוצר נוטה להאריך את מספר החודשים שבהם יצטרכו אנשים לשרוד במקום עבודתם כדי שהם יהיו זכאים לקבלת דמי-אבטלה.

למשל, אנשים צעירים מתחת לגיל שלושים ייאלצו לעבוד לפחות שנתיים במהלך השנתיים וחצי שקדמו לתקופת הזכאות, ואילו אנשים בגילאי 35-30 ייאלצו לעבוד שנה וחצי במהלך השנתיים שקדמו לתקופת הזכאות. הווה אומר: אדם יצטרך לשרוד לפחות חמש שנים כדי להיות זכאי לדמי אבטלה.

הרקע להחלטה

בחמש-השנים האחרונות חלו שינויים רבים בקריטריונים לקבלת דמי-אבטלה. למשל, בשנת 1999 הופחתו דמי האבטלה בחצי לכלל המובטלים במשק. בשנת 2007 הופחתו שוב דמי האבטלה הפעם ברבע אחוז. כך שתקופת הזכאות לקבלת דמי אבטלה כיום עומדת על 70-50 יום בלבד. אם ניקח בחשבון שאדם שורד בממוצע במקום עבודה אחד כארבע שנים וחצי, ושלשכת התעסוקה יכולה לשלוח אדם לכל עבודה (גם אם אינה תואמת את כישוריו המקצועיים), נוצר מצב לפיו מספר הזכאים לקבל דמי אבטלה הינו נמוך ביותר, ואלו שזכאים לכך מקבלים סכום נמוך במיוחד.

הסיבה להחלטה

משרד האוצר טוען כי קבלת דמי אבטלה הינו תמריץ לקבוצות מסוימות שלא לקחת חלק בשוק העבודה. בהנחה שמדובר בטענה נכונה, נשאלת השאלה מדוע המדינה לא דואגת שמוסדות החינוך השונים יכינו את האדם להתמודדות עם שוק העבודה או לחלופין לשלוח אנשים לקורסים להכשרה מקצועית על-מנת שירכשו מקצוע כלשהו.

במצב שבו שוק העבודה אינו יציב, ולא ניתן לקבל קביעות כמעט בשום מקצוע, כמו גם במצב שבו מקימים משפחה בגיל מוקדם, אדם צריך שיהיה לו ממה לחיות.

טוב היה עושה משרד האוצר אם היה לוקח בחשבון שיקולים אלו ומנסה להתאים את תקופת הזכאות לדמי-אבטלה למצב שוק העבודה כיום, ולא ממשיך את התהליך שלפיה המדינה מסירה את ידה לחלוטין בטיפול באזרח הקטן. כלומר: צריך להגדיר את מטרת דמי האבטלה, ולפי זה לקבוע את תקופת הזכאות, ולא לעשות ניסויים שרק ירעו את מצבו של האזרח הקטן.