"וָאֱהִי לָהֶם לְמִקְדָּשׁ מְעַט"

"לָכֵן אֱמֹר כֹּה אָמַר ה' אלוקים כִּי הִרְחַקְתִּים בַּגּוֹיִם וְכִי הֲפִיצוֹתִים בָּאֲרָצוֹת וָאֱהִי לָהֶם לְמִקְדָּשׁ מְעַט בָּאֲרָצוֹת אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם." (יחזקאל יא:טו). על-מנת לקיים מעט בציון המסורת היהודית ולצקת מעט תוכן יהודי לחיי היום יום חייבים לבנות בית כנסת. בזמן הטורקים (1918-1517) "התקופה העות'מנית" היה חוק מעניין - "כסית? נשארת!", ועל פיו אחרי תהפוכות רבות והתנכלויות, נבנתה כיפתו והושלמה בנייתו של בית כנסת ה"חורבה" בעיר העתיקה.

אפילו בגולה הרחוקה, בריחוק מקום וקירוב לב, כמה שנגייס את כל כוח המחשבה והאהדה קשה להבליג מבלי להביע אכזבה עמוקה מהפסיקה. הנייר מחוויר נוכח ה"בעיתיות" של אישורי הבנייה ובעלות השטח של בית הכנסת "איילת השחר" בפסגת זאב. צהלות הגיל הנשמעות מקרב בני הדודים מעצימות את הבעיה לאין ערוך במובן של אי-אכיפת החוק אצלם. בנייה ללא רשיון, אי-תשלומי הארנונה, התנכלות לעובדי שירותים כמו מהנדס העיר, תחזוקה ושירותים אחרים הם דבר שבשגרה. ההתנהלות הזאת, שדגל שחור מאוד מתנופף מעליה, מכריזה בקולי קולות ובעליל - "לנו הארץ ואנו הריבון!". ה"עונש" המגוחך לח"כ טיבי על הכרזותיו החוזרות ונשנות בנושא "הריבון", רק מעודדתץ את המשך ההתנהלות הזאת בכל פורום אפשרי – כולל ב"בית הנבחרים" - הכנסת.

פסיקות הבג"ץ בנושא יותר ממתמיהות. עיני כל ישראל בכל העולם נשואות לשיג ולשיח בארץ ישראל. הדאגה לתושבי הארץ מוצאת את ביטויה בתקשורת, בעצרות, בתפילות, בנאומים, בספרות ומאמרי עיתונות. אין יום שעובר בו הנושא הקרוב ללב היהודים בתפוצות, ארץ חמדת האבות, עולה על סדר היום הרשמי והלא רשמי. ארגוני ה"נפש בנפש" פועלים ללא לאות להביא עולים המגשימים את חלומם, חלומנו, עתיק היומין לשיבת ציון. ועכשיו זה? ובעת כתיבת שורות אלה מופיעה הודעה על בית כנסת אחר ברמת אביב – בית כנסת של תימנים. מה קרה? האם שיקול הדעת קובע שיש להעדיף תשלום משכורות או תקציבים לעוכרי ישראל ואירגוניהם?.

כמה מתאימה נבואתה / שירתה של דבורה הנביאה: "בִּפְרֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל, בְּהִתְנַדֵּב עָם ברכו ה'. חָדְלוּ, אֳרָחוֹת וְהֹלְכֵי נְתִיבוֹת יֵלְכוּ, אֳרָחוֹת עֲקַלְקַלּוֹת... רֹכְבֵי אֲתֹנוֹת צְחֹרוֹת יֹשְׁבֵי עַל מִדִּין, וְהֹלְכֵי עַל דֶּרֶךְ, שִׂיחוּ!" (שופטים פרק ה: ב-י). פרעות אכן נפרעות בעם. הפיגועים ה"נקודתיים" מדירים שינה מכוחות הביטחון, יש הרוגים ויש פצועים. העם מתנדב להאכיל את החיילים העושים מלאכתם אמונה. הולכי ארחות הולכים בדרכים עקלקלות. יושבי על מדין כנראה גם יושבים על "אתונות צחורות" כאילו לא דבק בהם רבב והכל על מקומו ותיקונו רק שיש "אי אילו נושאים פרוצדורליים" לטיפול.

הרי צהלת הערבים הרואים את אזלת היד של אותו המוסד ה"גבוה" (שאין נמוך ממנו) ל"צדק" הנטפל ליהודים ומעביר ראשון לערבים, מעידה כמאה עדים שמשהו כאן אינו כשורה. ברור בעליל "כִּי לֹא בָּאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה" (דברים י"ב:ט) וכי מדוע האיפה והאיפה? האם הניתוק בין המוסד הזה לעם כה חמור עש שטחו עיניהם מראות את כל התמונה הכוללת? וכי הריסת בית כנסת קודמת להריסת בית מחבל? וכי עשרים ממון ישראל קל בעיניכם או שמא חשבתם שה"קרן החדשה" תממן בנית בית כנסת חדש? וכי הארגונים הלהוטים להרוס כל כך בטוחים שזה הדבר הנכון? וכי יעלה על הדעת שמתפללים ישקיעו מאות אלפי שקלים מכספי ציבור בידיעה שהכסף ירד "לזה כפרתי זה תמורתי"?

פרט למגורשים עצמם שבג"ץ מתעלם מהעוול שנעשה להם, הזעזוע של גירוש גוש-קטיף עדיין צרוב בתודעת יהדות התפוצות. המראות, הרגשות והתקופה הקשה עדיין מחלחלים ונותנים את אותותיהם בהלך המחשבה של הצעירים. אלו שאינם נרתעים מלעלות לארץ כי "שם מקומו הטבעי של כל יהודי" מקוים לראות שינוי אבל ישנה קבוצת גיל האוהדת והכואבת כאחד ורואה את השינוי שחל בעשורים האחרונים. וכי בג"ץ אינו מודע להשלכות "החלטותיו"? כמו שכבר אמר "כצל'ה" דרושה גבורת. דרושה גבורת הדעת וגבורת המעשה. כמוהו, מקדיש אנכי את מאמר זה לעלוי נשמת ידידי הגיבור מנשה בן-חיים (מזרחי) שהשיב נשמתו הטהורה והזכה לבורא עולם. יהי זכרו ברוך.