מלחמת דת ותרבות

הטרור העולמי, שהוא ברובו הגדול והמכריע מוסלמי ועיקרו ערבי, ממשיך להכות בכל ה"נקודות הרכות" של העולם. כולל "נקודות רכות" בעולם המוסלמי והערבי עצמו.

ראינו זאת השבוע בפריז, אתמול במאלי, קודם-לכן בפקיסטן, עירק, ערב הסעודית, מצרים ועוד ועוד. גם אצלנו פיגועי הטרור למרות שהם מרובים, אך פגיעתם קטנה יותר מאשר במקומות אחרים, מתרחשים "בנקודות רכות". בית כנסת לא מוגן, ירי ממארב על מכוניות חולפות או דקירות של אזרחים בלתי מוגנים.

מטרתו של הטרור בעת הנוכחי היא לערער את כוח עמידתה של מדינה על-ידי הטלת פחד משתק על אזרחיה. זו הייתה מטרת האירועים ב-11.9.01 ולאחר-מכן מעשי הטרור בבריטניה, ספרד וארצות אחרות באירופה.

מנקודת מבט ארוכת טווח, בדיעבד, היה לאסטרטגיה הזו הצלחות. בספרד התחלף שלטון הימין בשמאל, כך גם בצרפת. בארצות הברית נבחר נשיא שמבחינת מדיניות חוץ הוא אימפוטנט מוחלט ואוהד מובהק של האיסלאם והמוסלמים. שינויי המשטרים הטיבו עם יוזמי הטרור. הלחץ הצבאי עליהם רפה מאוד. האמריקנים והאירופים של המאה ה-21 אינם מחפשים מלחמות. אם הם כבר עושים איזושהי פעולה צבאית, זה נגד גורמים חלשים מאוד שאינם מסוגלים להשיב "מכה" משלהם. כך היה בסרביה, בלוב וכך האמינו שיהיה גם נגד דאעש.

אם אנחנו מחפשים הצלחות כנגד הטרור, אנחנו נמצא אותם בצ'צ'ניה, בעיר פלוג'ה בעירק, ברצועת עזה, במבצע חומת מגן ועוד מקומות. מה שאפיין את הפעולות במקומות הללו, היה פגיעה רחבת היקף באוכלוסייה האזרחית. הבלתי-לוחמת.

ומדוע?

כי כל ארגוני הטרור על חוליותיהם הרבות והפזורות, אינם יכולים להתקיים ללא אהדה ציבורית. ככל שהאהדה גדולה יותר, כך הפעילות רבה יותר ונועזת יותר. פגיעה במבצעי הטרור עצמם, היא ללא ספק מזיקה לפעילות, אך תמיד נמצא מחליף לטרוריסט שחוסל. לעומת זאת, פגיעה רחבה באוכלוסייה האזרחית, הן מבחינת הרוגים והן מההיבט הכלכלי, גורמת לציבור להקטין את אהדתו לארגוני הטרור, כי בעיני התושבים נזקה של האהדה גדול מתועלתה. כאשר מגמה זו מתגברת ועוברת רף מסוים, הטרור באותו מקום או אזור דועך.

ראו מה קרה בירושלים. עד לפני כשבועיים היה שם חודש מלא מעשי טרור מכל הסוגים והמינים, שניים-שלושה ויותר מעשים ביום. כאשר לבסוף ננקט צעד דרסטי כנגד האוכלוסייה הערבית בעיר שהצר כמעט לחלוטין את אפשרויות השינוע שלהם, הטרור דעך ופסק כמעט לחלוטין.

ראו מה קרה בעיר פלוג'ה בעירק. מעיר זו יצאו מאות ויותר מעשי טרור כנגד הצבא האמריקני בעירק וכנגד האוכלוסייה השיעית שם (שנציגיה שולטים במדינה). לבסוף, במבצע צבאי גדול "נוקתה" העיר מגורמי הטרור במחיר של 5,000 קורבנות בנפש. כמעט כולם אזרחים תמימים. מאז פסק הטרור מהעיר הזו. לפחות עד שהאמריקנים נסוגו מעירק.

היום איום הטרור הגדול של העולם כולו והמערבי בפרט, הוא תנועת דאעש. תנועה זו פונה לערכים הקמאיים ביותר של האיסלאם. מלחמה ללא פשרות בכופרים. מבחינתם כולם כופרים. ערש התנועה נמצא בעירק ומשם היא שואבת את עיקר כוחה. היא מציעה לתומכיה דבר פשוט ובסיסי: אפשרויות בלתי מוגבלות לפרוק את האלימות הטמונה בנפשם של המוסלמים שמנקודת ראותם מדוכאים כמעט בכל מקום בתבל שבו הם נמצאים. אויביהם של תנועת דאעש תוקפים אותם ברחבי סוריה. לתקיפות הללו אין משמעות רבה. הבסיס של דאעש הוא בעירק ושם נמצאת גם האוכלוסייה (הסונית) שממנה הוא שואב את כוחו. סוריה היא סוג של שטח הפקר שהם ניצלו את ההזדמנות וכבשו חלקים ממנה. לכן עד שלא יופצצו באופן רציף ורציני הערים והכפרים בשליטת דאעש בעירק, לא נראה רגיעה בחזית זו.

האירופים מאמינים, שאם יאכילו היטב את אוכלוסיית המהגרים והמוסלמים בפרט, יקבלו ביטחון ברחובות הערים ובדרכי הארץ. אך זו שטות מוחלטת. מבצעי פעולות הטרור אינם אנשים רעבים. נהפוך הוא, התנועות הללו נהנות משפע של מזומנים. המלחמה אינה מלחמה כלכלית. המלחמה היא מלחמת תרבות.

למרות שהציבור המוסלמי שמח לקבל "דברים טובים" מהתרבות המערבית, הוא גם מלא יראה ממנה. התרבות המערבית נותנת זכויות שוות לנשים, הגנה על ילדים ונוער, עבירות מין נחשבות לעבירות חמורות, "כבוד המשפחה" הוא פשע שדינו מאסר עולם ועוד כהנה וכהנה. לכן אנו רואים בשורה הראשונה הנלחמת בתרבות המערבית את כהני הדת המוסלמים, בקו שני את הגברים שכוחם וכבודם נמצא בירידה וכן נשים שחונכו מגיל "אפס" להיות כנועות.

מה שכונה בטעות ובציניות "האביב הערבי" לא היה בו שום "אביב". זה היה ניסיון השתלטות רב-מדינתי של האיסלאם הקיצוני. זה כלל אינו דומה ל"אביבים" האירופים, נהפוך הוא, אם היה מצליח הרי כל העולם הערבי היה חוזר לימי הביניים. מעניין שלארצות אירופה וצפון אמריקה לקח זמן רב להבין שהכלים הדמוקרטיים הם "דרך המלך" לקיצוניות האיסלאמית. בעיקר הדברים אמורים בנשיא ברק חוסיין אובמה.

הדרך לפתרון הסכסוך התרבותי הזה, שגם אנו "עמוק" בתוכו ושיש לו היבטים צבאיים הגורמים לכמות עצומה של קורבנות בנפש, בעיקר בקרב הציבור המוסלמי, היא דרך דו-שיח בין מנהיגי העולם המערבי (שאנו חלק בלתי נפרד ממנו) לבין מנהיגי הדת המוסלמים.

ראשית, כדאי להרגיע אותם שאין בדעת המערב להטמיע את תרבותו בעולם האיסלאם. שנית, לקבוע כללים של חופש דת מלא, אך התנהלות והתנהגות לפי תרבות ואורח החיים של הארץ המארחת. למשל, צרפת או ארצות אירופיות אחרות. בארצנו המקרה סבוך יותר. קיימת פה מלחמה שהיא שילוב של מלחמת דת ותרבות ומלחמתה של ישות לאומית הרוצה להקים מדינה חופשית לעמה. אנו חייבים להפריד בין הדברים. לתמוך ולפעול להקמת מדינה לעם הפלשתיני (תוך אבטחת קיומה של מדינת ישראל) ולהצטרף לארצות אירופה במלחמה שלהן באיסלאם.