גבולות הציות (לפרשת שלח לך)

זמן רב יחסית חלף מאז כתבנו משהו על מה שמכונה תוכנית(?) ההינתקות; לא כתבנו, כי כל מה שהיה ויש לנו לומר בנושא – מעבר למה שכבר אמרנו – אינו משתבץ בשום תבנית מן התבניות המשמשות בשיח התקשורתי. אנחנו שוללים את העקירה מכל וכל, אבל שוללים גם את דרך המאבק בעקירה. ומכיוון שהנאבקים בעקירה אינם נוטים לקבל את דעתנו אודות הדרך הנכונה לניהול המאבק – העדפנו לשתוק.

בשבת האחרונה אירע משהו שהניע את החזרה לנושא הכואב כל כך; באמצע הדרשה, בלי שום קשר לנושא המדובר, ביקש אחד המתפללים לשאול משהו בדחיפות. הוא קיבל צו לשירות מילואים, מה עושים? יפקדו עליו לעקור יהודים מבתיהם, לסרב פקודה?

נו, מי אני להשיב על שאלה כה גורלית? אבל הוא לא ויתר. אמרתי שאינני יכול להורות לו כיצד לנהוג, אבל אוכל לומר איך אני הייתי נוהג אילו הייתי במצבו. מבחינתי, פקודה כזאת היא בלתי חוקית בעליל וכאילו לא ניתנה. איש לא יכריח אותי להרים יד על יהודי שאינו מנסה לפגוע בי.

הוספתי והסברתי כי הכלל הוא שעל כל העבירות שבתורה, אם נאנס לעבור – יעבור ואל ייהרג, חוץ משלוש עבירות שעליהן ייהרג ואל יעבור; עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. מעניין ששתים מבין השלוש, הן עבירות שבין אדם לחבירו. עקירת יהודים מבתיהם זה משהו שגובל בשפיכות דמים, והמסקנה ברורה.

אז מה, ללכת לכלא? ובכן, אם היו פוקדים עליך לחלל שבת, עבירה שבין אדם למקום – היית מציית? אומנם יש פקודות מטכ"ל האוסרות חילול שבת שלא לצורך מבצעי, אבל כבר היו דברים מעולם, היית מציית? לא נראה לו שהיה מציית. לענ"ד, המשכתי, השתתפות בעקירת יהודים מבתיהם זה הרבה יותר חמור מחילול שבת.

בכלל, צריכים לדעת שבכל המצוות, העניין הוא קידוש ה'; כל עבירה היא חילול ה', רק יש עבירות שחילול ה' בהן הוא חמור עד כדי כך שמוטב למות מאשר לעבור את אותה עבירה.

(רמב"ם, הלכות יסודי התורה, ה, א) כל בית ישראל מצווין על קדוש השם הגדול הזה, שנאמר (ויקרא כב): וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; ומוזהרין שלא לחללו, שנאמר (שם): וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת-שֵׁם קָדְשִׁי; כיצד? כשיעמוד עובד כוכבים ויאנוס את ישראל לעבור על אחת מכל מצוות האמורות בתורה, או יהרגנו – יעבור ואל יהרג; שנאמר במצוות (שם, יח) אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם; וָחַי בָּהֶם, ולא שימות בהם; ואם מת ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו:

אבל זה לא כולל את אותן שלוש עבירות, שעליהן ייהרג ואל יעבור.
(רמב"ם, שם, שם, ב) במה דברים אמורים, בשאר מצות חוץ מעבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכת דמים; אבל שלש עבירות אלו, אם יאמר לו עבור על אחת מהן או תהרג – יהרג ואל יעבור (...).

ואם אנסו להעבירו (עבירה בפרהסיה,) בעשרה מישראל – יהרג ואל יעבור, ואפילו לא נתכוין להעבירו אלא על מצוה משאר מצות בלבד:

אין זו הפעם הראשונה בהיסטוריה בה מנסים לאנוס יהודים לעבור על דתם; גם אין זו פעם ראשונה שממשלה של יהודים עושה זאת. אבל דומה כי זו הפעם הראשונה בה האנוסים נוטים להכיר בזכות השלטון לאנוס אותם.

כן, אני יודע, זו מדינת חוק(???) ולא מדינת הלכה; במדינה – ההלכה קובעת, אם בכלל, רק בתחום המעמד האישי. אבל עבור יהודי, ההלכה היא כל החיים. כל פרט בהם.

וכאן אנחנו מגיעים לשאלה, מה פירוש המונח 'חילול ה''? צריכים לנסח את זה ברור, כדי לראות אם מונח זה שייך בכלל לנושא הנדון, שהוא 'גבול הציות'.

ובכן, מה זה 'חילול ה''? 'חילול' זה מלשון 'חָלָל', רִיק, ואקום. כאשר עושים משהו הפוך מהוראת ה', מכריזים במשתמע כי הוא אינו נוכח כאן. כלומר, החלל פה פנוי מנוכחות ה'. זהו חילול ה'.

ואם החלל ריק – אפשר למלא אותו במה שבא לנו; אפשר לחוקק חוקים מדעתנו, הפוך מחוקי התורה; להתייחס אל ארץ הקודש כאל נדל"ן; לחוקק חוקים לעקירת יהודים מבתיהם, ואפילו להכות ביהודים המעזים למחות נגד הפגיעה ביהודים, ה' ישמור.

לחסל את המרידה, לא את המורדים

בפרשת השבוע אנו נתקלים לראשונה בתופעה בה יהודים מואסים ברעיון לרשת את הארץ. הארכנו בנושא זה בשנים קודמות ויש עוד הרבה מה ללמוד בפרשה זו, אבל כאשר מדברים על גבולות הציות ועל חילול ה' הנגרם כאשר חורגים מגבולות הציות, האם גם לנושא זה יש סימוכין בפרשת השבוע?

ובכן, לאחר שהמרגלים מוציאים דבת הארץ רעה, וממרידים את כל העם – מתגלה כבוד ה' באוהל מועד.

(במדבר יד) יא וַיּאמֶר ה' אֶל-משֶׁה עַד-אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה וְעַד-אָנָה לֹא-יַאֲמִינוּ בִי בְּכל הָאתוֹת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ: יב אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר וְאוֹרִשֶׁנּוּ וְאֶעֱשֶׂה אתְךָ לְגוֹי-גָּדוֹל וְעָצוּם מִמֶּנּוּ:

משה, כמובן, אינו מקבל את הגזרה, והוא מתפלל:

יג וַיּאמֶר משֶׁה אֶל-ה' וְשָׁמְעוּ מִצְרַיִם כִּי-הֶעֱלִיתָ בְכחֲךָ אֶת-הָעָם הַזֶּה מִקִּרְבּוֹ: יד וְאָמְרוּ אֶל-יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַזּאת שָׁמְעוּ כִּי-אַתָּה ה' בְּקֶרֶב הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר-עַיִן בְּעַיִן נִרְאָה אַתָּה ה' וַעֲנָנְךָ עמֵד עֲלֵהֶם וּבְעַמֻּד עָנָן אַתָּה הלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם וּבְעַמּוּד אֵשׁ לָיְלָה: טו וְהֵמַתָּה אֶת-הָעָם הַזֶּה כְּאִישׁ אֶחָד וְאָמְרוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר-שָׁמְעוּ אֶת-שִׁמְעֲךָ לֵאמר: טז מִבִּלְתִּי יְכלֶת ה' לְהָבִיא אֶת-הָעָם הַזֶּה אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-נִשְׁבַּע לָהֶם וַיִּשְׁחָטֵם בַּמִּדְבָּר: יז וְעַתָּה יִגְדַּל-נָא כּחַ אֲ-דנָי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לֵאמר: יח ה' אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב-חֶסֶד נשֵׂא עָוֹן וָפָשַׁע וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל-בָּנִים עַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים: יט סְלַח-נָא לַעֲוֹן הָעָם הַזֶּה כְּגדֶל חַסְדֶּךָ וְכַאֲשֶׁר נָשָׂאתָה לָעָם הַזֶּה מִמִּצְרַיִם וְעַד-הֵנָּה:

וה' נעתר לתפילתו: כ וַיּאמֶר ה' סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ:

אנחנו מעוניינים בתפילתו של משה; הוא הרי דמות המופת מאז ועד בכלל, ואין ספק כי נוסח תפילתו מהווה הוראה מדויקת לימינו אלה.

את דבריו הוא פותח במלים: וְשָׁמְעוּ מִצְרַיִם כִּי-הֶעֱלִיתָ בְכחֲךָ אֶת-הָעָם הַזֶּה מִקִּרְבּוֹ: יד וְאָמְרוּ אֶל-יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַזּאת (...) מִבִּלְתִּי יְכלֶת ה' (...)

ומה בכך שישמעו? איך זה אמור לשכנע את הרבונו של עולם, לוותר על הרעיון לחסל את המורדים?

(רמב"ן) והנה יהיה בזה חלול השם ויחזקו ידי עובדי ע"ז. ונימוק זה משכנע את הרבונו של עולם. למנוע חילול ה'.

בין היתר, אומר משה רבנו לרבונו של עולם את הדברים הבאים:
יז וְעַתָּה יִגְדַּל-נָא כּחַ אֲ-דנָי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לֵאמר: יח ה' אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב-חֶסֶד נשֵׂא עָוֹן וָפָשַׁע וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל-בָּנִים עַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים:

בדרך כלל, כח גדול מתבטא במעשה גדול. כאן מבקש משה מה' שיפגין את כוחו הגדול, בהעדר מעשה דווקא, בויתור. כאמור, ה' נענה לו, אבל הוא אינו מוותר חלילה על השבת הסדר על כנו. הוא מוותר על הרעיון להשמיד את המורדים, אבל אינו מוותר על חיסול המרידה.

התגובה הראשונית למרידה, היתה מעין מלחמה ראש בראש; להשמיד את המורדים. בא משה ומזכיר לה' את דבריו שנאמרו לאחר חטא העגל: ה' אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב-חֶסֶד. אֶרֶךְ אַפַּיִם אינו מגיב בשליפה. הוא מזהה את המניעים המסתתרים מאחורי המעשה הנלוז, מטפל במניעים, ובכך מבטל את הנטיה לסטות מן הנתיב.

אז אם בחלק הראשון כוונו דברינו אל אלה שאמורים לקבל את הפקודה לעקור יהודים מבתיהם, בחלק זה מכוונים דברינו אל אלה האמורים להיעקר מבתיהם היל"ת.

אין שום תועלת במלחמות ראש בראש מול המערכת המורדת בבורא העולם ומנהיגו. לא ניתן לנצח בדרך זו. וגם אם מנצחים, זהו ניצחון זמני בקרב אחד. כדי לנצח במלחמה, צריכים ללכת בדרכי שלום.

ללכת בדרכי שלום, זה אומר ללכת בדרך התורה אשר (משלי ג) יז דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי-נעַם וְכָל-נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם:

קצת קשה לתרגם הוראה זו לשפת המעשה בפועל, אבל נקודת הרעיון היא שעקירה כוחנית תגרור חילול ה' נורא ואיום, בעוד התפנות מרצון, הכי מוקדם שאפשר, ורצוי לארץ אחרת, בה השלטון הוא דמוקרטי באמת, עשויה להביא לקידוש ה' גדול מאד.

כן, אני יודע, זה נשמע הזוי משהו; אבל כאשר כתבנו על משאל מתפקדי הליכוד, לפני יותר משנה, גם אז נחשבנו להוזים. התרגלנו.

וכל שנותר זה לבקש מה' יתברך, בורא העולם ומנהיגו, שישלח לנו את משיח צדקנו ויגאלנו גאולה שלמה מיד ממש.

וכאשר זה יקרה סוף סוף, יהיה רק טוב ליהודים וגם לכל האחרים.