"וישלח" - מורה דרך לדרך ארץ כלפי שכנינו

רשימה זו על פרשת "וישלח" נכתבת, כאשר ממרקע הטלוויזיה פורצות קריאות לעשות נקם בגויים. אין בלבי דבר נגד האישה, שצעקה מדם לבה ברחבת בנייני האומה בירושלים במעמד כואב של נישואים, שהשתזר לתוכו מעמד כואב על אבי הכלה שנטבח בפיגוע. עם אותה האישה, שהביעה כאב כן בקריאת נקם בגויים, אני מבקש לשוחח ברוח פרשת השבוע, פרשת "וישלח", שקוראים השבוע.

בפרשה נפגוש את יעקב אבינו, המבקש להשתקע בארץ מתוך רצון לחיים בשלום ושכנות טובה עם יושב הארץ החי כאן. על כוונות אלו אנחנו למדים מדרך התנהלותו: "וַיִּקַן אֶת חֶלְקַת הַשָּׁדֶה אֲשֶׁר נָטָה שָׁם אָהֳלוֹ מִיַּד בְּנֵי חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׁיטָה". (בראשית ל"ג, 19)
יעקב מאמץ דרך חיים לפיה דפוסי שכנות טובה משתיתים לא בכוח הזרוע. שכנות טובה אפשרית בהסכמה הדדית ובשיח מכבד. לכן יעקב קונה במיטב כספו חלקת שדה, אשר נטה בה את אוהלו מידי בני חמור. הרצון הטוב מתגלה אצל הקונה ואצל הרוכש. גם המוכר, הנאות למכור את השדה, מגלה רצונו בחיי שלום ובאחוות שכנים בני עמים שונים.

מערכת יחסי השכנות הטובה מקבלת מפנה מסויט בסיפור דמים על דינה בת יעקב, שנאנסה על-ידי שכם בן חמור. לצערי, פרשנים, ענקי רוח, כדוגמת רד"ק ורש"י כינו את דינה "יצאנית" ואף גינו את התנהגותה.

על-פי הטקסט דינה יצאה מביתה "דִּינָה בַּת לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ (בראשית ל"ד, א'). אינני מקבל גישה, המייחסת לדינה דפוסי התנהגות לא נאותה. המפגש על אם הדרך עם בן חמור מסתיים ביחסי אישות כפויים או על דרך מכילתא דרבי ישמעאל בנסיבות של הסכמה מצד דינה בת יעקב.

על-פי דיון, המובא במיכלתא דרבי ישמעאל (משפטים - מסכתא דנזיקין, פרשה ג'), נמצאת גירסה של התאהבות כנה, ורצון כן של בן עם זר לשאת את בת ישראל. לשם כך הוא קיבל ברצון על עצמו את עול דתה של אהובת לבו, כולל ברית מילה לכל הגברים במשפחתו, משפחת "הגוי".

גם אם היו יחסי אישות כפויים או מפגש של אוהבים, העלילה מתפתחת, כשמצד אחד האחים, במיוחד שמעון ולוי, מגלים דומיננטיות של נאמנות קנאית לערכי דת וללאומיות, הנמצאים בראשית תהליך עיצובם.

לעומתם, יעקב קורא תגר על דרך הקנאות והכוחנות ביחס לבני הארץ גם בנסיבות הכואבות של הפגיעה בבתו. הוא חושש מהעמקת שנאה ועימותי דמים עם ילידי הארץ, לכן הוא זועק: "עֲכַרְתֶּם אוֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ". (בראשית ל"ד, 30) יעקב גם מעלה בהמשך הפסוק השגות פרקטיות אסטרטגיות "וֲאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר"... "וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי".

הקרע בין האב והבנים נובע מכך, שהם בחרו מתוך נאמנות לערכי דת ולאום בדרך נקם וטבח, ואילו האב יוצא חוצץ כנגד דרך הנקם הגובה דמים בגידוף שני בניו, ש"כְּלֵי חָמָס מְכוֹרוֹתֵיהֶם, בְּסוֹדָם אַל תָּבוֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבוֹדִי".

יעקב יוצא בגינוי חריף לנוכח פעולת גמול אלימה חסרת אחריות של בניו, המלווה בתרמית של בני שכם, שהסכימו למול עורלתם. בעודם הם כואבים, באו לוי ושמעון על העיר "וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר וְאֶת חֲמוֹר וְאֶת שְׁכֶם בְּנוֹ הָרְגוּ לְפִי חֶרֶב". הם לא הסתפקו ברצח, שאר האחים בני יעקב באו לאחר הרצח "עַל הַחֲלָלִים וּבָזְזוּ הָעִיר". יעקב סולד מנורמות לא מוסריות של ביזה שהשתלטו על החברה הַמְּנֻוֶּטֶת על-ידי הסגידה לכוחנות.

על מעשה אלים של בניו בעיר שכם, שהיו בנסיבות המעוררות את כל רגשות הזעם, מגיב יעקב בחומרה רבה - "אָרוּר אַפָּם כִּי עַז". יעקב אינו מוכן לקבל את עברתם הקשה של בניו כדרך חיים. הוא כואב את הפגיעה הקשה בבתו, אך מערכת תגובותיו צרופה בראיית דפוסי חיים, שחייבים להיות שזורים בנשמתה של הארץ הזו. בעורקיה של ארץ ישראל אסור שתזרום התגובה "בְּאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצוֹנָם עִקְרוּ שׁוֹר."

לכוח יש גבולות, הוא חייב להיות מאופק ומרוסן. מורשתו של יעקב תובעת מאתנו, שהכוח לא יהיה דפוס מנווט בחיינו. באלו הימים, לצערי, לאחר מעשי רצח של סכינאים פלשתינים פורצים לחיינו מתוך מסכי הטלוויזיה קריאות להשמיד אותם, למחוק אותם. עליהם אמר יעקב אבינו בספר בראשית פרק מ"ט פסוק ו' - "בְּסוֹדָם אַל תָּבוֹא נַפְשִׁי".

בימים של שפיכות דמים עלינו לאמץ את דרך ההתנהלות של אברהם אבינו עם בני חת בעיר חברון. עלינו לחבק את דרך ההתנהלות של יעקב עם בני שכם, ולא ללכת בדרכם הנלוזה של שמעון ולוי, שכלי חמס מכורותיהם.

רשימה זו אני מסיים לכתוב באוהל השלום, שהקימו הורים שכולים פלשתינים וישראלים ביפו, המבקשים להמיר את תחושות הנקם על מות יקיריהם בהשתתת חיים של שלום על כברת הארץ הזו המדממת ומשוועת למנהיגות אמיצה בשני העמים כדי להמיר את הנקם בחיי שלום.