האסטרטגיה האקטיביסטית של נשיא רוסיה
ולדימיר פוטין נעוצה בפלישות הצבאיות הרבות למרחבי רוסיה, החל מפלישת המונגולים באמצע המאה ה-13 ועד הפלישה הגרמנית באמצע מאה העשרים.
בקיץ 1941 לא היה חסר הרבה שבמבצע "ברברוסה" יחסל היטלר את ברית המועצות כולה, לפחות לזמן מה. האם כוחות המערב, האנגלו-אמריקנים, היו מקציבים כוחות להצלתה ברית המועצות? בספק. בספק גדול. סביר להניח שהם היו צופים בהנאה סמויה בחיסול לא רק של הקומוניזם, אלא גם של כל האימפריה הסלבית.
הלקח התרבותי של הרוסים היה שאין לסמוך על מהלכים דיפלומטיים והסכמים מדיניים מסוג הסכם "מולוטוב-ריבנטרופ", שהיה למעשה הסכם בין היטלר לסטלין. כמו-כן אין לסמוך על צבא גדול ומצויד היטב, ביחוד כשהוא אינו מופעל כהלכה.
כדי שרוסיה תתקיים, אין להסתפק בצבא מאוזן בעל אמצעי מלחמה החדישים ביותר, אלא יש להפעילו בגלוי ולשם הכרעה, כאשר מתפתח איום על אינטרסים החיוניים לרוסיה. מכאן, שאין מדובר דווקא בדרך האופיינית לנשיא פוטין. זו תרבות המלחמה הרוסית. העם הרוסי, לדורותיו, לא שוכח את מוראות הכיבוש הגרמני.
שום צבא מיוזמתו לא פלש לארצות הברית מאז עצמאותה ב-4 ביולי 1776. ב-1812 ביקשה ארה"ב לספח לעצמה בכוח שטחים בריטיים בקנדה. היא נהדפה משם אך הבריטים לא פלשו לארה"ב אלא לצרכי מרדף ונסוגו.
מאז תום אותה מלחמה ב-1815 כף רגלו של שום צבא זר לא דרכה על אדמת ארצות הברית. נוכחות אנשי צבא זרים בארה"ב היא בשגרירויות, בכינוסים בין לאומיים ולצרכי השתלמות במתקני הצבא האמריקני.
הלקח התרבותי של האמריקנים הינו שמהלך מדיני עדיף על מלחמה, ואם אין ברירה, עדיף להפעיל אחרים ולתמוך בהם. ישראל היא אחת הדוגמאות. ואכן האמריקנים היססו רבות עד שהצטרפו למלחמת העולם השנייה, וגם אז בעקבות תוקפנות נגדם מצד יפן וגרמניה.
במחצית השנייה של המאה העשרים למדו האמריקנים כי תמיכה במלחמתם של בני ברית עלולה לסבך אותם במלחמה, כמו בקוריאה, ולגרום להם לתבוסה, כמו בווייטנאם. באפגניסטן ובעירק הם למדו את מה שצה"ל למד בלבנון, שההומניזם המערבי מונע מהם ללחום ביעילות בארגוני גרילה וטרור, וכי התרבות הדמוקרטית אינה מאפשרת לצבאות שלה להכריע ארגוני לוחמים לא מדינתיים. מכאן שאין מדובר רק בנשיא
ברק אובמה, שאינו מוכן לשלם את מחיר הפעלת הכוח, שהרי הוא עצמו, וארצו, אינם מאוימים.
אישיותם של אובמה ושל פוטין היא תוצר של המאורע המכונן של סוף המאה העשרים: קריסת ברית המועצות. הלקח של האובמיזם הוא שאין צורך במלחמה כדי להכריע את האויב. הלקח של הפוטיניזם הוא שיש להתחזק עוד יותר כדי למנוע קריסה נוספת, ויש להכות את האויב. השכם להורגו, לפני שהוא יכה אותך, כפי שקרה לסטלין במלחמת העולם השנייה. מכאן התוצאות: החשיבה הצבאית בארצות הברית מתנוונת, וכל מהלכיה הצבאיים, מאז קריסת ברית המועצות, כשלו. לעומת זאת החשיבה הצבאית הרוסית מתפתחת, וההליכים הצבאיים בעידן פוטין מתגלים כיעילים.
