מי ישמור על השומרים?

הדמוקרטיה הפרלמנטרית מבוססת על שלטון נציגי העם למען העם. כלל האזרחים מהווים את הריבון. אין הריבון יכול לשלוט ישירות על עצמו, וגם במדינות שבהן יש משאלי עם, כמו שוויץ, יש פרלמנט. הפרלמנט היא הרשות המייצגת אך גם המחוקקת, לצידה הרשות השופטת, האמורה לשמור על שלטון חוק. לצידה קיימת הרשות המבצעת, שבישראל היא משרדי הממשלה. למעשה לכל רשות יש ביורוקרטיה משלה. שחקן חשוב נוסף הוא היועץ המשפטי לממשלה, בעל האישיות המשוסעת של יועץ לממשלה מחד-גיסא, והאחראי למערך התביעה מאידך.

חוק שימור האוליגרכיה קבע מזמן את האינטרסים של הארגון ככאלו הקובעים את התנהלותו. אם מסתכלים במבט פרטני ניתן להבין את פעולות פקידים ויועצים על-פי איך שנהגו בסדרה האירונית "יס מיניסטר" ואחר כך "יס פרימניסטר".

אם נמקד את המבט על מערכת החוק והמשפט בישראל ניראה שמתקיים, לא רק שלטון החוק כביטוי לצדק מעשי וקונקרטי, אלא גם אינטרסים פוליטיים, של יחסי פטרון–לקוח, המובילים להשחתת המידות. על-פי רפי רותם, הן מבקר המדינה והן היועץ המשפטי לממשלה נוהגים בעינינו סחבת פושעת במקום לטפל בסוגיות שהעלה בפניהן. זאת ניתן להסביר רק בעצם תפקידם הפוליטי כסוכני המשטר.

מאבק פוליטי

מדובר באישום קשה שראוי לבררו, אבל מי יכול לברר? היש שומרים על השומרים, האמורים לשמור על שלטון החוק? למעשה הציבור, האזרחים, הריבון - הם צריכים לתבוע מהמערכות השונות לתת להם דין וחשבון. אולם הדבר אינו קורה. הדבר לא קורה ממספר סיבות. ראשית לא כל האזרחים מודעים לחומרת הסוגיה. שנית, רובם עסוקים בשרידות ובענייניהם. שלישית, מאבק פוליטי דורש משאבים רבים, ולרוב האנשים אין אותם. רביעית, ההנחה השכיחה אצל רוב או לפחות חלק ניכר מהאזרחים, שיש בכל זאת ממסדיים השומרים לו על האינטרסים: בתי המשפט בכלל בית המשפט העליון בפרט כמו גם מבקר המדינה.

ידועה האמרה של כבוד השופט ברנדיס על האפקט המטהר של אור השמש לעומת המחשכים. נזכרתי בכך לאור פרשת בק, שהחומרה העיקרית שבה היא מלאכת הטיוח כולל חשד לעברות פליליות מצד התביעה בהשתקת פרשה של הריגת נער על-ידי נהגת שיכורה, תוך התערבות פלילית להצלתה מאישום. למעשה המשטרה רצתה להגיש כתב אישום אבל לא הפרקליטות, וגם לגיבור פרס ישראל, שמעון מזרחי, היה כמשתמע חלק בכך.

אם לא יבקרו את הפרקליטות, מי יבקר אותה? היא את עצמה? על-פי עיתון הארץ מיום 29.11.15 (כתבה מאת שרון פולבר ורוני לינדר גנץ) פנה פרקליט המדינה שי ניצן ליועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין שיתערב בביקורת על הפרקליטות של הילה גרסטל באשר גרס שחרגה מסמכותה. גרסטל טענה שניסיונה של הפרקליטות להכניס שינויים בתצהיר של ראש המכון לרפואה משפטית לבית הדין לעבודה "מהווה התערבות לכאורה בעדות ראשית של עד". מצוטטת תגובת הפרקליטות הגורסת ש"העמדה שעלתה מתצהירו של ד"ר קוגל לא שקפה את עמדתו המשפטית של היועץ, ולפיכך התבקש קוגל על-ידי נציגי המדינה בהליך - על דעת שתי משנות ליועמ"ש - להשמיט סעיפים מתצהירו בהם הציג בסוגיות משפטיות, עמדה הסותרת חזיתית את עמדתו המשפטית המחייבת של היועץ, שאליה כפוף גם ד"ר קוגל, כעובד מדינה".

בסיס לפעילות

על טענה מוזרה זו חזר גם נועם שרביט דובר פרקליטות המדינה שכתב בהארץ מיום 8.12.15 - ש"ככלל, המדינה אינה מגישה לביתה משפט תצהירים של עובדי מדינה הכוללים עמדות הסותרות את עמדתה המשפטית, משום שמדינת ישראל חייבת להציג עמדה אחידה בבית המשפט". על-פי הלוגיקה הזו אין למעשה בסיס לפעילות הסנגוריה הציבורית, שעמדתה מן הסתם אינה עולה בקנה אחד באופן ספציפי עם זו של התביעה. טענה זו היא מופרכת מיסודה ולא ראויה שתטען במדינת חוק דמוקרטית ליברלית

במילים אחרות, כראש מכון מחקר צריך לדעת הפרקליטות, ד"ר קוגל להמציא חוות דעת שיעלו בקנה אחד עם תפיסת הפרקליטות (עיין המונח יהודה הייס), כלומר לפעול בצורה לא אתית ולא חוקית. תקלה אכן קרתה בממסד המשפטי – חוקתי, כשמונו ד"ר קוגל וד"ר מאיה פורמן למערכת שקלקוליה הולכים וניכרים בכל פרשה משפטית חריגה, כמו למשל פרשת ברנס, פרשת דני כץ, ופרשת זדורוב.

אולם התקלות הולכות ומצטברות, וגם מה שמתגלה במשטרה אינו מבשר תיקון מידות ומוסר של נוסח "אור לגויים". לא רק זאת, אלא שכבר לפני שנים פורסמו כתבות בעיתונות על חדירת העולם התחתון לגופי שלטון. כל התהליכים הללו אינם מבשרים כלל וכלל, לא רק תקינות, אלא גם לא יציבות מערכות הממסד. ונקווה שלא יהיה הסוף כעץ זקוף שנפל חלל בסערה כי הרקיב התוכן של גזעו.