כנסת נכבדה האומנם?

לאחרונה, ראינו פרסומות של חברות הדלק ותאגידי הגז נשטפים בכל ערוצי התקשורת ועולם המדיה והמידע שהופץ בתקשורת מצד "ברוני הגז" נשמע לי כמו פרסומת של חברת החשמל הידועה, אנחנו בנינו והשקענו, חסר לי רק לשמוע את המשפט של מבצע הקליפ "חיים תדליק את האורות".

ישבתי במליאה ובוועדת הכלכלה, ושמעתי מכלי ראשון את הדברים הנאמרים מהמתנגדים וגם אלה המצדדים במתוה הגז (או אם תרצו "שוד" הגז). הדברים נשמעו מכלי ראשון והיו לי מספר תובנות מדאיגות:

תובנה אחת: ריקון הכנסת מתפקידה ומסמכותה כבית מחוקקים המפקח על הממשלה למעלה מזה, המביא נושאים ברומו של עולם לדיון ציבורי ודברים המשפיעים על חיינו מדי יום ביומו, ונראה שחברי הכנסת הפכו למכונות הצבעה, המובאים לוועדות ולמליאה על תקן רובוטים המבצעים בשקידה את הוראות ההפעלה של "מתכנתת" הסיעה הצועקת בקול רם מאחורי ראשם של חברי הכנסת "בעד נגד" לפי הצורך, כאשר הבאתם היא בפקודה דקה לפני ההצבעה.

כך זה היה בדיונים על חוק הריכזויות המזון או בימים אלו בדיון בחובת היוועצות על-פי סעיף 52 לחוק ההגבלים העסקים, ובכלל, מובאים חברי כנסת אף שלא נכחו בדיונים המרתונים קודם-לכן לחדר הוועדה להצבעה, רק משום שנאמר להם לעשות כן, גם מבלי שידעו או למדו את סוגיית "מתווה הגז" ומה אומר סעיף 52 לחוק ההגבלים העסקיים.

תאגידי הגז דרשו לכלול במתווה הגז סעיף בו מתחייבת ממשלת ישראל שלא לשנות את הרגולציה למשך 10 שנים, מחשש של הפסד השקעות בעתיד כתוצאה משינוי חוק זה או אחר, כאשר ברקע של הרישה היה "וועדת ששינסקי" שדרשה להעלות את חיוב המס לכדי 60% מחיוב הרגיל על-פי דיני החברות של 20%-25% בגלל שבפועל המשאב הוא למעשה של שדות הגז שייך לציבור וחברות הגז קיבלו רק זיכיון לחיפוש כמעט בחינם, יש שיאמרו "בגרושים".

למצדדים במתווה הגז לא הפריע כלל, כי דרישתם ליציבות רגולטורית יש בה כדי לנטרל או לרוקן את סמכותה של הכנסת כבית מחוקקים, וכל בר דעת במדינה נורמלית ומתוקנת מבין, שכאן מסתיימת לה ריבונות הכנסת והמדינה דמוקרטית, בשעה שמכתיבים לרשות המחוקק איזה חוק לחוקק, איזה לא לחוקק. היידה מדינת רפובליקת הבננות של עולם שלישי. ואפשר לסגור את הכנסת ולתת למועצת המנהלים של תשובה / תאגידי הגז לנהל את המדינה (שלטון התאגידים הון-שלטון-עיתון/גז, כפי שנבהיר בהמשך).

למי שהבין את גודל האבסורד בדרישה ל"יציבות הרגלטורית" הבלתי מתקבלת על הדעת, הוחלפה הטענה שהיציבות הרגולטורית היא לא כלפי הכנסת, אלא כלפי הממשלה. ככל הנראה מצדדי ההסכם סומכים על "בורותם" של האזרחים שאינם יורדים לעומק הדברים והפרטים ומבינים את גודל האבסורד בטענתם ואמרו, כי הדרישה מופנית אך ורק כלפי הממשלה. האומנם?

כל מי שמכיר את תהליכי החקיקה יודע, שכל הצעות חוק שהממשלה לא מעוניינת בה נופלת בשנייה בוועדת השרים לענייני החקיקה החסויות. הצעות חוק שבכל זאת מצליחות לעבור את ועדת השרים לענייני חקיקה נופלות או נקברות על-ידי חברי הקואליציה, תוך כדי הליכי חקיקיה במליאה או בוועדות למיניהן, יוצא אם כן, חברי הכנסת משמשים דה פקטו כמכונות הצבעה משום שהם סרים למשמעת הקואליציונית.

ואם זה לא די לצורך המחשה: רק השבוע (15.12.15) נתבקשה ועדת הכספים של הכנסת להעביר 18 מיליארד שקלים שלושה שבועות אחרי אישור התקציב לשנת 2015/16. השאלה היא: האם לא היה אפשר להכניס את ההעברה הנ"ל לבסיס התקציב מלכתחילה?

היה מי שאמר, ניצול ציני של תהליכי החקיקה והתהליכים הדמוקרטים בישראל ושל חברי הכנסת וגם צדק, תראו לי חברה המכבדת את עצמה המבקשת להעביר 18 מיליארד שקלים תוך שלוש שעות במועצת המנהלים שלה?

כל בר דעת מבין, שהעברה התקציבית בסך הנ"ל, היא למעשה הפרת חוק יסוד משק המדינה ובלתי חוקית בעליל, אגב סוגיית הליך של ההעברות התקציביות הועלתה לראשונה על-ידי הסדנא ליידע ציבורי וח"כ סתיו ספיר (המחנ"צ) עתרה וכיום נדון בבג"ץ 8749/13.

למען הסדר הטוב נציין, כבשנים קודמות ואף בשנת 2015, בוצעו העברות תקציביות על-ידי ועדת הכספים בהתאם להוראות משרד האוצר בסך של 60 מיליארד שקלים, בניגוד, כאמור, לחוק יסוד משק המדינה, סדר גודל של העברות תקציביות גודל שכזה מעיד על תכנון תקציבי לקוי - שמסתמך על היכולת לערוך שינויים תכופים במהלך השנה המאפשר למשרד האוצר לוותר על בניית תקציב יעיל ואפקטיבי יותר. המביא פתרון לבעיות האמיתיות של מדינת ישראל, כפי אלה באים לידי ביטוי לא אחת בדוחות מבקר המדינה מדי שנה בשנה.

ועדת הכספים בראשותו של ח"כ גפני (יהדות התורה) הבינה, שהעברות התקציביות במתכונתן הנוכחית המתבצעות עד היום (15.12.15) הן לא תקינות ולכן לקראת הדיון בבג"ץ (28.12.15) הוכנס השבוע נוהל חדש ביחס לשינויים בתקציב המדינה.

מי שעקב אחרי הדיונים של ועדת הכלכלה בסוגיית הגז, נוכח שכל הטיעונים של אלה המצדדים בעד המתווה, הופרכו שלב אחר שלב, שלא לומר טיעונים שנלקחו מיומנם של יחצני חברות תאגידי הגז או מחוות דעתם של היועצים משפטים שלהם כמעט מילה במילה.

סעיף 52 לחוק ההגבלים העסקיים הקובע כי השר הממונה על גילה (שר הכלכלה) רשאי לאחר התייעצות עם ועדת הכלכלה של הכנסת לפטור הגבל עסקי מהוראות החוק אם הוא סבור שהדבר דרוש "מטעמים של מדיניות חוץ או ביטחון המדינה". כך למשל: הטיעון: חייבים להוציא את הגז מהאדמה, כאשר הגז יוצא מזה כבר כמה שנים החוצה.

הטיעון: מחיר הגז הוא מחיר סביר, כאשר בודקים רואים שהמחיר למדינות חוץ נחתם הסכם על מחיר מופחת בסך של 2.5 דולר מזה שחברת החשמל הישראלית נדרשה לחתום עם תאגידי הגז בגובה של 6.5 דולר למה ומדוע, מה נתח רווחים 25% לא מספיק הם רוצים לא פחות מ-300%, השאלה המתבקשת, האם היא בפועל החזרת הרווחים הללו לחברות הגז בדלת מסתובבת כשנדרשו לשלם במסגרת חיוב המס שנכפה עליהם בהמלצות "וועדת ששינסקי". נראה כי ההחלטה נפלה אצל ראש הממשלה להפעיל את סעיף 52 והמעבר בוועדת הכלכלה נפלה קודם?

תובנה שנייה: השימוש בטיעון המדיני-ביטחוני - שאמר שיש להפעיל את סעיף 52 לחוק ההגבלים עסקיים לצורך ביסוס יחסי חוץ וענייני ביטחון.

נמצא שטיעון זה, מופרך מיסודו לאחר שבמצרים נתגלה גז בכמויות בלתי נדלות ולכן אינה זקוקה לגז של מדינת ישראל, אף יצאה הודעה מפורשת של ממשלת מצרים, שאינה מעוניינת בגז, מייד יצאה הודעה של ממשלת ישראל שהייצוא יהיה לטורקיה, והיה מי שאמר מה קרה נהיינו חברים של ארדואן וממתי, למה לא הודיעו לי, ארדואן יצא גם בהצהרה שאינו מעוניין בגז של ישראל.

שוב הוצפה התקשורת בספינים שייצוא הגז נועד לספרד וליוון, ואני שואל רגע מה קרה לטענה שייצוא הגז נועד לביסוס קשרי חוץ וביטחון של מדינת ישראל עם מצרים. איך קרה שפתאום מצרים נעלמת לה, כך הלאה והלאה.

רגע לא סיימנו. ממש בימים אלו התפרסם פסק בוררות בין ישראל לבין מצרים בו נקבע, כי מצרים צריכה לשלם סך של 1.8 מיליארד דולר לישראל. מצרים הודיעה, שעד שישראל לא תוותר על חוב פסק הבוררות, אין על מה לדבר באספקת הגז. יוצא איפה שביסוס יחסי חוץ וביטחון הפך לרועץ ולא להפך. הידוק קשרי חוץ וביטחון לפתע נפל לו.

ר' פרופ' בועז ארד בדיון חובת היוועצות בדיון בוועדת הכלכלה, הקובע שאין מקום לסעיף 52 לחוק ההגבליים העסקיים.

עוד נטען, כי הפעלת סעיף 52 לחוק ההגבליים העסקיים, הייתה על השולחן בדיונים עם חברות הגז. מהתחלה לא הבנתי אם הממונה על ההגבלים העסקיים לא מוצא לנכון לחתום על מתווה הגז בשל דרישתו לפרק את המונופול, האקדח הונח לו על השולחן מתוך ההבנה כי אם במערכה הראשונה של ההצגה לא "יורים באקדח", סעיף 52 יופעל בסוף ההצגה?

התפרסם לאחרונה, כי עו"ד אלדד כורש, היועץ המשפטי של איגוד חברות הגז ושל התאחדות התעשיינים, הוא זה שיעץ לתאגידי הגז "יזמי הגז" שאפשר וניתן לעקוף החלטת את החלטת הממונה על ההגבלים העסקיים באמצעות "חריג לחוק" בהפעלת סעיף 52 לחוק הנ"ל.

מה שמובן מכאן, שענייני ביטחון וחוץ, לא היו האישיו בכלל כנטען לעיל, אלא "כביש עוקף" בית הדין להגבלים עסקיים, אם הממונה לא יחתום. מכאן יש להבין את חוות הדעת המוזמנות של "מומחי הבעד המתווה" של הממשלה.

בשם ההון - מי שרוצה להבין את התנהלותו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בסוגיית הגז, חייב ללכת אחורה כדי להתחקות אחרי התנהלותו הבלתי מובנת, בה הוא מגן על תאגידי הגז שיש בה מידה רבה של סיכון ביטחונה של מדינת ישראל, שכן בסופו של יום, הנטייה של ראש הממשלה בנימין נתניהו, תהא "להגן על המשקעים" גם במחיר סיכון ביטחון המדינה בשל חוסר היכולת להפריד בעניין המשקיעים לבין המדינה. כל זאת, כאמור, על-מנת להבטיח את המשך כהונתו כראש ממשלת ישראל לעוד עשור, ראש הממשלה ימשיך להגן על המשקעים: שלדון אדלסון את יצחק תשובה, עשו זאת לפניו והוא לא האחרון.

בראייה היסטורית: מרבית המלחמות של המדינות ב-500 השנים האחרונות, מטרתן להגן על משקיעים שהיו מקורבים לשלטון. המדינות נהפכו בפועל לאיגוד מקצועי של בעלי ההון. הלובסיטים שלהם משכו בחוטי השלטון בכל בירות אירופה (מלחמת האופיום בין בריטניה לסין 1839-1842) (קרב נאוורדו 1827 צי ברטי-צרפתי -רוסי הטביע את הצי טורקי-מצרי במטרה להגן על השקעות אירופים ביוון) ועוד...

(עיין ערך בועת מסיספי - שנוצרה בשל קשרי הון שלטון, מי שהיה שר האוצר של צרפת ומנהל חברת המסיסיפי הצרפתית בסופו של יום צרפת פשטה את הרגל. פרק 16 עמודים 327-326 קיצור תולדות האנשות של ד"ר יובל נוח הררי).

הממונה על ההגבלים העסקיים, פרופ' דויד גילה, ראה את הלחץ המופעל עליו ואולץ להתפטר או נטש את הספינה, אורית פרקש מי שהייתה יו"ר רשות החשמל וגם היועמ"ש חברת החשמל הודחה על-ידי הקבינט ביטחוני בראשות ראש הממשלה נתניהו מאחר שמליאת רשות החשמל סירבה להכיר בשורת הסכמים למכירת גז אשר נחתמו בין שותפות תמר ויצרני חשמל פרטיים בישראל, מחיר מופקע בשל השלכתם העתידית על הציבור ומחירם המנופח.

על-רקע זה, פנתה אורית פרקש-הכהן למומחה הבינלאומי סרג'יו אסקארי, אשר הגיש דוח, שבחן בהשוואה בינלאומית את מחירי הגז בישראל ביחס למודלים המקובלים בעולם והמליץ להפחית את מחירי הגז שנקבעו בישראל, בהתאם למבנה הצמדה שונה מזה שנקבע קודם לכן, והשאלה שנשאלה לא מחיר גז מפוקח?

שר הכלכלה דרעי בחושיו הפוליטים מבין, שהפעם הוא לא יכול להרשות לעצמו להתערבב עם משהו מסריח. ריח הליזול של בית הסוהר עדיין נושף באפו, שר הכלכלה ולכן מסרב לחתום במקום הממונה ובורח מממשרד הכלכלה.

אני אניח כאן את הצהרותיהם של ח"כ שלי יחמוביץ (המחנ"צ) שטענה שהיה ניסיון לשחד אותה עם קרן של 100 מיליון שקלים ועדותו של השר יובל שטייניץ (הליכוד) שקיבל איומים אגרסיבים במהלך דיונים של ועדת שישינסקי, היו עוד...

והשאלה היא היום, האם ראש הממשלה על-אף האמור לעיל, יחתום ויפעיל את סעיף 52 לחוק ההגבלים העסקיים ויעקוף את בית הדין להגבלים עסקים (בשלב בו רצה הממונה להגבלים עסקיים לקחת את תאגידי הגז להכרעה משפטית בשאלת פירוק המונופול האימתני,ליצירת תחרות) או לא? אם כן, זה עוד יתפוצץ לנו בפרצוף, הולילנד אמרנו?

ר' דברי יו"ר ועדת הכלכלה איתן כבל בדיון חובת התייעצות הקובע שאין מקום לסעיף 52 לחוק ההגבלים העסקיים.