ח"כ רויטל סויד, עורכת דין במקצועה, מיהרה לתפוס טרמפ על פסק דינו של בית המשפט העליון בעניינו של רומן זדורוב. עד היום חילוקי דעות בין שופטים בתיקי רצח לא הפריעו לה, אבל בכזה תיק מתוקשר – למה לא לנסות להשיג כותרת? ההצעה של סויד: הרשעה במשפטי רצח תהיה רק פה אחד. הנימוק שלה: אם שופט אחד חושב שיש ספק סביר, זה יוצר ספק סביר בהרשעה כולה.

ההצעה הזאת מצליחה להיות בעת ובעונה אחת גם טיפשית וגם מסוכנת. נתחיל מהצד הטיפשי שלה. משמעותה המעשית של קביעה כזאת תהיה, שהדין ייפסק ברוב דעות של אחד מול שניים. האחד יוכל לנטרל את השניים, ואם הוא ירצה לזכות – לא תהיה משמעות לרוב של השניים.

גם ההנמקה חסרת היגיון. אם שופט אחד אומר – כמו במקרה זדורוב – שיש לו איזשהו ספק סביר, "פסע מהרשעה" בלשונו של יורם דנציגר, כיצד זה יוצר ספק בדעותיהם הנחרצות של חבריו להרכב? אם שניים אומרים "כן" ואחד אומר "לא" – זה אומר שה"כן" של השניים שווה אפס? הפכתי והפכתי בנימוק הזה, ולא הצלחתי למצוא בו היגיון סביר.

הצד המסוכן הוא, שרוצחים ישוחררו לרחובות. זה ודאי לחלוטין ולא צריך להסביר זאת. ובהמשך, באופן כמעט מתבקש, יהיה מי שיציע להרחיב את החובה הזאת לעבירות חמורות נוספות או למקרים בהם העונש המירבי דומה לזה של רצח. מאסר עולם נקצב בדרך כלל ל-30 שנות מאסר; שני מעשי הריגה שווים 40 שנה, שלושה מעשי אונס שווים 45 שנה. אז למה לא לדרוש תמימות דעים בין השופטים גם בעבירות כאלו? ומה עם ארבעה מקרים של קבלת שוחד – 40 שנות מאסר במצטבר? או שישה מקרים של עבירות מס חמורות – 42 שנים במצטבר? בקיצור: חבל לבזבז זמן על ההצעה הזאת.

התקווה האחרונה של זדורוב היא בקשה לדיון נוסף בהרכב מורחב. הסיכוי שהבקשה הזאת תתקבל שואף לאפס, הן בצד העקרוני והן בצד המעשי.

בצד העקרוני: דיון נוסף הוא מקרה נדיר שבנדירים, ונעשה רק כאשר בהרכב המקורי נקבעה הלכה משמעותית חדשה. זה לא המקרה כאן. ב-295 עמודיו של פסק הדין אין שום הלכה חדשה ואפילו לא מנהג חדש. יש שם יישום של הלכות מושרשות היטב בדיני הראיות והקבילות. חילוקי דעות בין שופטים, פסק שוב ושוב בית המשפט העליון, אינם סיבה לדיון נוסף. טענות ערעוריות, גם אם הן מתחפשות לטענות עקרוניות, אינן סיבה לדיון נוסף.

בצד המעשי: בעוד אשר גרוניס די אהב דיונים נוספים בהרכבים מורחבים, מרים נאור סולדת מזה. למיטב זכרוני, בעשרת החודשים בהם היא משמשת כנשיאת בית המשפט העליון, אישרה נאור רק בקשה אחת לדיון נוסף – בשאלה העקרונית של קיזוז אחורנית של הפסדים לצורכי מס. במקרה הזה אכן נקבעה הלכה חדשה, בעלת השלכות רוחב עצומות.

יש החושבים, שנאור תאשר דיון נוסף בשל המשמעות הציבורית של תיק זדורוב. זוהי מחשבת סרק. ראשית, נאור היא פחות או יותר השופטת האחרונה בישראל שתפעל מנימוקים של דעת קהל ותקשורת. שנית, לתיק הזה אין שום משמעות ציבורית אמיתית. יש בו הרבה עניין ציבורי, אבל אין לבלבל בין התעניינות לבין חשיבות. ושיהיה ברור: גם אם כל שופטי העליון ירשיעו את זדורוב, יהיו מי שימשיכו להאמין בחפותו (כמו במקרה של משה קצב); זכותם, אבל לא על חשבון משאבים ציבוריים יקרי ערך.

שלישית, דווקא בתיק הזה – המתגלגל כבר תשע שנים – הגיע הזמן להשתמש בעקרון סופיות הדיון. היו שני פסקי דין בבית המשפט המחוזי, היה פסק דין בבית המשפט העליון. זה יותר ממספר פסקי הדין שניתנו בתיקים בעלי חשיבות ציבורית והיסטורית אמיתית, כמו משפטי אייכמן ודמיאניוק, או להבדיל משפט קצב ומשפט הבנקאים. התיק הזה מיצה את עצמו. די.