הוא בנה את החברה בשתי ידיו. זה התחיל כעסק עם כמה עובדים שהיו כמו משפחה, ועכשיו כשהוא עומד בפני פרישה, זו חברה ענקית המעסיקה אינספור עובדים. במעמד הפרישה נכחו אלו שהתחילו איתו את הדרך, שחיכו לשמוע ממנו את מה שרק הוא יכול לומר. התיאור הזה נשמע מוכר, ונראה שרק צריך מפעם לפעם להחליף את שם החברה.

תהליך ומעמד דומה קורים גם בסיפור הפרשה שלנו. יעקב אבינו בונה משפחה גדולה ולמעשה מניח את היסודות להיווצרות עם ישראל. מאדם שנס על חייו מפני אחיו אל עבר הלא-נודע, הוא מקים משפחה שלמעשה הופכת לעם. בפרשה שלנו מתואר מעמד הפרישה של יעקב.

צלילותו ופיכחות הדעת של יעקב, ההכרה העמוקה בכוחותיו של כל אחד מילדיו וההשראה הנבואית בה ניחן, מביאות אותו להעניק צוואה שמשקפת את המעבר מן המרחב המשפחתי אל המרחב של עם ההולך ונבנה.

כאשר מתבוננים בדבריו של יעקב, בולט ההבדל ביחסו לשלושת ילדיו הגדולים - ראובן, שמעון ולוי - לשאר האחים. אם כלפי שלושת הראשונים הוא מביע תרעומת וביקורת קשה לאור מעשיהם, הרי שאצל שאר האחים יעקב מתייחס דווקא לצדדים הטובים. המהלך הזה מסביר, כמובן, מדוע מעניק יעקב את ההנהגה ליהודה, הבן הרביעי שלו מלאה אשתו, המקביל ליוסף, בנו בכורו מרחל.

התבוננות נוספת על תוכן הדברים של יעקב לשלושת בניו הגדולים מלמדת שלפחות כלפי שניים מהם, יש בהם לא רק הנמקה לדחייתם מן ההנהגה אלא גם הכוונה לתפקיד ייחודי משלהם.

"שמעון ולוי אחים, כלי חמס מכרותיהם. בסודם אל תבוא נפשי, בקהלם אל תחד כבודי. כי באפם הרגו איש וברצונום עיקרו שוק. ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה, אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל". שמעון ולוי מאבדים את זכותם להתקיים כשבטים עצמאיים. הם מחולקים ונפוצים בקרב שאר השבטים. ניתן לראות בכך עונש, אבל ניתן לראות בכך גם הכוונה מחודשת של הכוחות המיוחדים שלהם. כך למשל מביא רש"י את דברי חז"ל: "שאין לך עניים, סופרים ומלמדי תינוקות אלא משמעון, כדי שיהיו נפוצים; ושבטו של לוי עשאו מחזר על הגרנות לתרומות ולמעשרות".

נוכחותם של עניים בחיינו מגבירה בנו את החמלה ועשיית החסד, זמינותם של סופרים ומלמדי תינוקות מגבירה את לימוד התורה, ומפגש עם לווים וכהנים על בסיס קבוע מזמינה חיבור לאנשי קודש ומעלה. כך מכין יעקב את ייסודו של עם ישראל.