בשעות הראשונות שלאחר פסק דינו של בית המשפט העליון בפרשת הולילנד, היו מי שניסו לגמד את משמעותו ולומר, שבעצם לא יצא הרבה מהפרשה הזאת שנחשפה ב-News1. הדברים באו בעיקר מסביבתו של אהוד אולמרט, כאשר עורכי דינו הביעו שביעות רצון ואפילו התרוממות רוח - כאילו הלקוח שלהם זכה בחופשה חלומית באיי בהאמה, ולא בשנה וחצי מאחורי סורג ובריח.

מצד אחד, יש משהו בדברים. בהשוואה לפסק דינו החד-משמעי של דוד רוזן ולעונשים החמורים שנלוו אליו, בית המשפט העליון מתון יותר - לעיתים אפילו מתון בהרבה - ומטבע הדברים גם העונשים פחות כבדים. מצד שני צריך לזכור, שכל המערערים טענו בתוקף שהם חפים מפשע, אבל איש מהם לא זוכה לחלוטין. אז מה האמת? הכי טוב לבחון את זה בדרך שאינה ניתנת למחלוקת: המספרים.

נתחיל ממספר המורשעים. לא פחות מעשרה אנשים, כולם בכירים בתחומיהם, הורשעו והוטלו עליהם עונשים שבין שישה חודשי עבודות שירות לשבע שנות מאסר. יש לנו שם ראש ממשלה לשעבר, ראש עיר לשעבר, מהנדס עיר לשעבר, מי שהיה יו"ר בנק, יזמי נדל"ן מובילים, רל"שית של ראש ממשלה, סגן ראש עיר ועוד. מאז משפט הבנקאים לא היה כזה מצעד של מורשעים, ודומה שמעולם לא היה מצעד כזה של מושחתים.


הסכומים הגבוהים ביותר


נעבור לכסף. לפי פסיקתו של בית המשפט העליון, בפרויקט הולילנד הסתובב שוחד של למעלה מ-6 מיליון שקל, בערכים של אמצע העשור הקודם: הלל צ'רני נתן 2.23 מיליון שקל, אורי שטרית קיבל 1.3 מיליון שקל, אורי לופוליאנסקי קיבל (בתרומות ליד שרה) 2.5 מיליון שקל, אלי שמחיוף קיבל 100,000 שקל. גם אם חלק מהמספרים חופפים, הנתונים הללו - ככל שהזיכרון מגיע - מקבעים את פרשת הולילנד כבעלת סכומי השוחד הגבוהים ביותר בתולדות המדינה.

לכך יש להוסיף את סכומי השוחד שהתגלו בפרשות הנלוות, שגם הן נחשפו בידי שמואל דכנר. בפרשת הזרע עבר מיד ליד שוחד של קרוב ל-700,000 שקל: 600,000 שקל ששילם אביגדור קלנר ו-60,000 שקל שקיבל אהוד אולמרט. ואילו בפרשת תעשיות מלח מדובר על שוחד של 1.3 מיליון שקל שנתן דני דנקנר למאיר רבין. בסך-הכל, מדובר במשפט כולו על למעלה מ-8 מיליון שקל, וזה בלי עוד כמה מיליונים שנפלו בדרך בשל העדר ראיות או ספק סביר. קשה מאוד לקרוא לזה "זוטי דברים".

כעת נסתכל על העונשים. שלושה נאשמים הם יוצאי דופן: אורי לופוליאנסקי ואברהם פיינר, שבשל מצב בריאותם נדונו רק לשישה חודשי עבודות שירות; ושולה זקן, שבזכות הסדר הטיעון נשלחה ל-11 חודשי מאסר בלבד. יתר הנאשמים ייכלאו לתקופות שבין 18 חודשים לשבע שנים. העונש הממוצע בפרשה מתקרב לשלוש שנות מאסר - ממש לא תקופה שאפשר לפטור בהינף יד. כדאי גם לזכור, שבעת שבוצעו העבירות, העונש המירבי על קבלת שוחד היה שבע שנות מאסר, והעונש המירבי על מתן שוחד - 3.5 שנים. נכון שהיו גם עבירות נלוות, אך ברור שהעונשים העיקריים ניתנו על מעשי השוחד.


בקושי נחמת עניים


כעת נמקד את מבטנו על אהוד אולמרט. למרות שהוא היה נאשם מספר 8, ולמרות שהתביעה התעקשה לומר שמבחינתה הוא נאשם כמו כל נאשם אחר, ברור שהפרשה מיקדה תשומת לב - ציבורית, תקשורתית ומשפטית - משום שראש הממשלה לשעבר ישב על ספסל הנאשמים. אולמרט מסיים את המשפט הזה כאסיר שייכלא לשנה וחצי, לאחר שהורשע בעבירת השחיתות החמורה ביותר. נשוב ונזכיר, כי אולמרט ממשיך להכחיש - כולל לאחר הרשעתו - שאי פעם קיבל שוחד. אז מאיפה שביעות הרצון והתרוממות הרוח? מזה שעונשו קוצר? זו בקושי נחמת עניים.

אין ספק, שמשפט הולילנד החל בקול תרועה רמה מזו שבה הוא מסתיים, אבל באותה מידה אין ספק שהוא לא מסתיים בקול דממה דקה. הפרקליטות לא יכלה לשער מראש עד כמה שמואל דכנר יהיה עד בעייתי, איש לא היה יכול לנחש שהוא יגיש מסמכים מזויפים, ובוודאי שלא ניתן היה לצפות שיילך לעולמו לפני שתסתיים חקירתו הנגדית.

באותה מידה, לא ניתן היה לנבא שהשופט דוד רוזן יחליט שהוא לא רוצה לשמוע ראיות על סטייה מן השורה בתחום התכנון והבנייה, ובכך ימנע משני הצדדים - אך בעיקר מהתביעה - להוכיח האם מדובר בפרויקט מושחת. עם זאת, ההיגיון - ולא רק מראהו החיצוני של הפרויקט - מוביל למסקנה הברורה, שאכן מדובר בשחיתות קשה ועמוקה; אחרת, מדוע אנשים מפוכחים כמו דכנר וצ'רני שילמו ושילמו ושילמו שוחד במיליונים? כנ"ל לגבי חברת הזרע ותעשיות מלח: אנשי עסקים מנוסים שפכו מיליוני שקלים, ובוודאי ציפו לקבל תמורה, גם אם ציפיותיהם נכזבו בשל התערבות בלתי צפויה של אריאל שרון (בנושא חוות איילון של הזרע) ושל מבקר המדינה ובג"ץ (בנושא קרקעות תעשיות מלח).

מעבר לכל אלו, אולי יהיו למשפט הולילנד ולתהודה העצומה שלו תוצאות חיוביות לטווח הארוך. כאשר ראש ממשלה לשעבר נשלח לכלא על קבלת שוחד, המסר הוא ברור: איש אינו חסין, איש אינו מעל החוק, אפשר להגיע לכל אחד. כאשר מזוכה-סדרתי ובעל ספק סביר מתמיד בדמותו של אהוד אולמרט מורשע בעבירה חמורה כל כך, המסר הוא ברור: לא לעולם חוסן, גם כאשר מישהו מצליח לתחמן את המערכת (כולל באמצעים פליליים) במשך שנים. בשביל זה לבד, היה שווה לנהל את המערכה הזאת במשך חמש שנים.