נפש האדם רק לאהבה זקוקה

עָם בַּמִּדְבַּר
אֶלֶּה תּוֹלְדוֹת הָעָם בַּמִּדְבַּר
עָם נִבְחַר אֲשֶׁר שְׁנוֹת עָבְדּוּת צָבַר
עָם שֶׁנִּבְחַר לְקַבֵּל תּוֹרָה וְקִבֵּל גָּם תֹאַר
וְהָיָה כְּעָם נִבְחַר בִּקְדֻּשָּׁה וּבְטֹהַר
בְּדַרְכּוֹ לְמוֹרִיָּה חָנָה בּסִינַי בַּהַר

מְאָז נִרְדַּף הָעָם כְּעָם סְגֻלָּה מִתְנַשֵּׂא
וְזָר לֹא יָבִין מִצְווֹת עֲשֶׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה
וְאֵין זֶה תֹאַר אֲצוּלָה רֵיק וְלֹא מְחַיֵּב
זֶהוּ נֶטֶל טוֹב לְהֵיטִיב עִם הָעָם וְהַסּוֹבֵב

זֶה גָם אֵינֶנּוּ תֹּאַר רַק לִיחִידֵי סְגֻלָּה
הוּא גָּם לִמְקַבְּלֵי תּוֹרָה בּקְדֻּשָּׁה וּבְטָהֳרָה
מִשֶּׁפָגַשׁ יִתְרוֹ אֶת מֹשֶׁה הִגִּיעַ לָהַכָּרָה כַּאֲשֶׁר סִפֵּר מֹשֶה לְחָתְנוֹ הַכֹּל
אָמַר יִתְרוֹ לְמֹשֶׁה בְּקֹל
בָּרוּךְ אֱלֹהֵיכֶם שֶׁמִּכֹּל הָאֱלֹהִים הוּא הַגָּדוֹל

תְּכוּנוֹת שׁוֹפֵט אִישׁ אֱמֶת שֹׂנֵא בָּצַע

בפרשה יתרו כמדי שנה חוזרים אנו על עצות כהן מדין למשה בהן מצין את התכונות שצריכות להיות בשופט בישראל כדי שישפוט את העם משפט צדק ואמת. ואלה התכונות שיתרו קבע. הבה נתרכז תחילה בשתי תכונות, שנראות כתכונות עִקָּרִיּוֹת: אַנְשֵׁי אֱמֶת וְשׂנְאֵי בָּצַע יח/כא,כב). אלא שבנוסף לתכונות אלו על השופטים להיות גם אנשי חַיִל. זאת תכונה של אדם חזק במעמדו ובעשרו.

ברם כשמחברים שתי המלים אַנְשֵׁי חַיִל בק'שר לשפיטה, שונות במהותן המקובלת. אנשי חַיִל מבוארות על-ידי רש"י: עשירים, שאין צריכים הם להחניף ולהכיר פנים. ויש גם להוסיף עוד לפירוש שיהיו גם עשירים ברוח, שיעמדו בפני הפיתוי לְשֹׁחַד ולא יטו משפט. עליהם להיות גם אנשי אמת: שמבטיחים ומקימים וכדאי לסמוך על דבריהם שעל-ידי כך יהיו דבריהם נשמעים. ברם אפשר לאמר עוד כי איש חיל הכונה לגבור (איש חיל), וכאן הכונה גיבור הכובש את יצרו ושופט צדק. הוא איננו צריך להיות בעל ממון. יכול גם להיות דל אמצעים אבל שונא בצע כסף, לכן הוא לא יכשל בקבלת שוחד, לאיש חיל זה מתכון הכתוב. ועוד צריך עוד שופט ירא אלוהים. כי הרי הקב"ה בוחן כליות ולב שנאמר ויודע מעשי אדם לטוב ולרע שנאמר: "הפנקס פתוח והיד כותבת" (פרקי אבות ג/טז). או "הפנקס פתוח והיד רושמת". על השופט לזכור זאת בבואו לשפוט, יהא כוחו ומעמדו של העומד לדין אשר יהיה. בימינו חשים אנו סיפוק רב, יען כי שופטינו ברובם המכריע אינם נרתעים בפני אנשי שררה, ואינם יראים מבעלי זרוע, הם שופטים על-פי החוק וטוהר מצפונם, בין אם שופטינו מקימים כל מצוות התורה שבכתב ובעל פה ובין אם הם לא מקימים כל המצוות. והרי נאמר בעניין זה: "אין צדיק שלא יחטא" (איוב) בקיום מצוות התורה, אבל לא יחטא בעשותו משפט צדק. בעשותו משפט צדק אין עליו מרות אלא מרות החוק. שופטינו מקימים תפקידם ברוח זאת. יכולים אנו להיות גאים בשופטים כאלה. שופטינו הם דוגמה ומופת לכל העמים. בחירת שופטי ישראל נעשית על-ידי "ועדה לבחירת שופטים" שחבריה מיצגים את שכבות העם השונות ורואים חבריה עין בעין את התכונות הדרושות לבחירת המועמד הטוב לשפיטה. ידוע כי בבוא שופט לשפוט ולתת פסק דין אזרחי למשל, תמיד יהיה צד אחד מרוצה וצד אחר מאוכזב בלשון המעטה. לו יכולנו לבחון כליות ולב של אלה שנכשלו בנסיונם "לסובב את השופט" היינו מבינים כי האכזבה איננה על כי נגרם להם עוול לאל על כי לא הצליחו לגרום לעוות דין. כל צד יודע את האמת שבקש להוכיחה או לעוותה. היה והשופט טועה בשיפוטו בתום לב, יש ערכאת ערעור שם הטעות תתוקן. לפיכך צריך להיזהר בלשוננו כלפי שופטי ובתי המשפט בישראל ועלינו לזכור שדבור נטול רסן הוא כמתן נשק לשונאי ישראל ומשמש כחרב פיפיות שסופה להתהפך עלינו. יכולים אנו בגאון לומר יש משפט צדק בישראל. אם לא כן אנו מעמידים מנהיגינו ומפקדינו הצבאיים תחת איום בתי משפט של אומות העולם, שוראים חובה לעוות דין כלפי ישראל. תנו דעתכם לדברי אַבְטַלְיוֹן שאמר: חֲכָמִים, הִזָּהֲרוּ בְּדִבְרֵיכֶם, שֶׁמָּא תָחוֹבוּ חוֹבַת גָּלוּת (פרקי אבות א') או שמא תתנו פתחון פה לשונאי ישראל.

התורה הייתה בלב עם ישראל

למרות שטרם ניתנה תורה לישראל, התורה הייתה בלב העם כי העם כבר האמין באלוהי ישראל, וסילק את ה"עבודה זרה" שעבד במצרים. אחרי צאת ישראל ממצרים עשו מספר קטן של מסעות במשך שלושה חדשים שנאמר, ובחודש השלישי לצאתם מארץ מצרים חנו במדבר סיני. ובינתיים מתקיים שם המפגש של משה עם חותנו יתרו כהן מדין. פגישת משה עם חתנו התקיימה לכאורה בטרם ניתנה תורה לישראל. אלא משה ידע כי הגיעה השעה שהעם יקבל את התורה בהר סיני, לפיכך קם ועשה מעשה: וישלח משה את חתנו וילך לו (יתרו) אל ארצו (מדין). כאן המקום לצין כי משה החזיר את צִפּוֹרָה אשתו אליו ושני בניו גֵּרְשֹׁם וְאֱלִיעֶזֶר. משה בקבלו כנביא את השליחות להוציא את ישראל ממצרים שהועיד לו אלוהים, גירש את צפורה אשתו. בשוב יתרו אל ארצו משה הכין את בני ישראל למעמד הר סיני. בעשותו כן הוא מקים את אשר דרש מפרעה "שלח את עמי ויעבדוני" (וארא ז/כו) עבודת האלוהים היא בקבלת עשרת הדברות בהר סיני. נשוב אל העיתוי של פגישת משה עם חותנו, בעניין זה נחלקו דעות חז"ל בשאלה אם המפגש התרחש לפני מתן תורה או אחרי מתן תורה. על פני הדברים המפגש התרחש לפני מתן תורה, כי הרי משה שלח את חותנו שחזר אל ארצו בטרם היה מעמד הר סיני. המחלוקת נובעת משאלת גיורו של יתרו שאמר: עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלוהים (יח/יא) ועשה סעודה שכללה עֹלָה וּזְבָּחִים לאלוהים, ממנה אכלו אהרן וכל זקני ישראל. יתרו בעל שבעת השמות (יתרו, רעואל, יתר, חובב, חבר, קני, פוטיאל), לא היה שלם עם אמונתו באלוהי ישראל. זו הנחה שמקורה בדעה הרווחת כי הגר למרות גיורו עדיין מזדהה העם שיצא ממנו. לומדים זאת מיתרו כאשר שמע דבר המכות שספג פרעה, נתמלא בשרו חִדּוּדִין (קמטים) בצערו על אבדן מצרים. שנאמר: וַיִּחַד (לשון חדודין) יתרו על כל הטובה אשר עשה ה' לישראל אשר הִצִּילוֹ מיד מצרים (יח/ט) לכן מוזהרים אנו לבל נאמר דברי גנאי על גוי בפני גִּיּוֹר עד עשרה דורות מגיורו.

התורה נתנה לישראל במדבר - בשטח הפקר

ויחנו במדבר מול ההר (יט/ ב) אמרו רבותינו נתנה תורה דימוס פרהסייא דהיינו במקום הפקר, שׁאִילוּ נתנה בארץ ישראל, היו אומרים לאומות העולם אין להם חלק בה, לפיכך נתנה במדבר במקום הפקר, וכל הרוצה לקבל יבא ויקבל... אלא שהעמים האחרים לא אבו לקבלה ולא ששו לקים מצוותיה, רק עם ישראל קבלה. על כן נקרא "עָם סְגֻלָּה" כי רק הוא היה מְסֻגָּל לקבל ולקיים מצוות התורה. עשרת הדברות שאנו קוראים בפרשת יתרו, נאמרו שוב על-ידי משה בספר דברים, ויש הבדלים בין שתי הגרסאות, למשל בפרשת יתרו נאמר זכור את יום השבת לקדשו ובספר דברים שמור את יום השבת לקדשו, רש"י פתר זאת באמרו שמור וזכור (נאמרו) בדיבור אחד (ראה לכה דודי של ערב שבת) ברם שד"ל (שמואל דוד לוצטו האיטלקי 1800) מצא 12 הבדלים בין שתי הגרסאות, והוא מתרץ זאת בין היתר בכך שבספר שמות נאמרו עשרת הדברות מפי האלוהים בטרם הגיעו לארץ ובספר דברים נאמרו כסקירה על-ידי משה לקראת כניסתם לארץ. לכן בציטוט דברים אין מקפידים על הטקסט. אנו מקימים את עשרת הדברות בגרסה זו ובגרסה האחרת כי המהות בשתיהן אחת היא. ברם הָאֻמּוֹת שלא קבלו את התורה, אינם רואים עצמם מחויבים לקיים את האמור בה. כגון, התרת רצח באיסלאם כצו נביאם, בניגוד גמור לַדִּבֵּר לא תרצח, ובמעשה הרצח מוסיפים הם חטא על פשע בהעידם, "אין אלוהים זולת אלוהים"לאיזה אלוהים פונים דאעש והאיסלאם. הלא אלוהים צווה: לא תרצח ולא תנאף ולא תחמוד אשת רעך. ובפועל הם רוצחים, נואפים וחומדים רכוש ונשות רעיהם.

מֵאָז לֹא בָעַר שׁוּב בְּסִינַי הַסְנֶה הָחֹמֶר נִהְיָה עִקָּר וְהָרוּחַ מִשְׁנֶה
וְאֵין עוֹד אָדָם כְּיִתְרוֹ מְלַמֵּד דַּעַת וְעֲשֵה וְלֹא תַעֲשֶׂה אֵין צֹרֶך לָדַעַת
וְהִנֶּה כֹּל אָדָם הַטּוֹב בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה אַף אִם מְבוּקָשׁוֹ יְקַבֵּל לֹא יִתְרַצֶּה
וְאַתָּה שׁוֹאֵל בַּמֶּה טָעוּ הַמְחָנְכים ְאִם הם בּוּרִים אֵיך אָנַחְנוּ נַחְכִּים
וּמִסָּבִיב שׁוֹרֵץ הַשֶּׁרֶץ וְאוֹיֶב מַכֶּה יָדֵינוּ כְּבוּלוֹת וְלַשַּׁוְא לָהֵיתֶר נְחַכֶּה
לאויבנו דִּבְּרוֹת מִשֶּׁלּוֹ צֵא הִתְבּוֹנֵן מַכֶּה בָּנוּ וּמִתְאוֹנֵן וּמַשִּיגֵנוּ לְהִתְלוֹנֵן
(משל ידוע: צ'רבני ובכה סבאני ואשתכא. (ضربني وبكى سبقني واشتكى)
לְמִי נִתְּנָה תּוֹרָה הִיא עַצְמָה מוֹרָה
לָעַמִּים נְתַתִּיהָ וְגַם לָכֶם בָּנָי לָכֵן נִתְנָה בַּמִּדְבַּר עַל הַר סִינָי
קַיְמוּ מִצְווֹתֵיהָ בְּדַרְכֵי נֹעַם הִיא תִּשְׁמָרְכֵם תָּמִיד וּלְעוֹלָם.

לְפִיכַךְ אֶל עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת הֱיֶה קָשׁוּב בָּחַרְתִּי לְשַׁנן אֶת הַדִּבֵר וְהַכָּתוּב שׁוּב
שִׁנִיתִי אֶת הַצּוּרָה לִשְׂפַת עַם שְׁגוּרָה אֶתֵּן פֵּרוּשׁ לַמִּקְרָא וְאֶקְרָא כֹּל הָעֲשָׂרָה
קִיּוּמָם לָכֶם אוֹתִיר וּלְדִמְיוֹנְכֶם הֶעָשִׁיר
וְהֲרֵי עֲשֶׁרֶת הַדִּבְרוֹת בִּלְשׁוֹן הָעָם
כֹּל שֶׁצָרִיךְ לְשַׁנְּנַם וְגָם לְיֵשְׂמַם

אֲנָכִי ה' אֱלֹהֶיךָ נֶאֱמַר בְּסִינָי לֹא יִהְיֶה לְךָ ה' אֲחֵרִים עַל פָּנָי
כִּי הַשֵּׁם הִרְאָה כֹּחוֹ וְיִחוּדוֹ וְגִלָּה שֶאֵין אֱלֹהִים עוֹד מִלְּבַדּוֹ
לֹא תַּעֲשֶׂה לְךָ פֶּסֶל וּתְמוּנָה וְקַדֵּשׁ אֶת שֵׁם אֱלֹהֵיךָ בְּאֱמוּנָה
טַע אֱמוּן בַּזֻּלַּת תָּמִיד וְעַכְשׁו וְלא תִּשַׂא שֵׁם אֱלֹהֶיךָ לַשַּׂוְא
ה' כּוֹנֵן עוֹלָם בְשִׁשָּה, וְשָׁבַת וְנָתַן לָאָדָם אֶת הַמְנוּחָה בְּשַׁבָּת
בְכָבֶדְךָ אָבִיךָ וְאִמְּךָ הַהוֹרִים יִהְיוּ יָמֵיךָ אֲרֻכִּים וּמְאֻשָׁרִים
זְכוֹר אֶת הַלָּאוִים וְאַל תִּשְכַּח אֶת הַדִּבֵּר הַשִׁשִּי לא תִּרְצַח
אֱהַב אֶת אֶשֶׁת חֶקֶךָ אֵם הַטַּף וְאַל תְּחַלֵּל כְּבֹודָהּ ולֹֹא תִּנְאַף
אַל תִּפְגַּע בָאָדָם בַּבָּיִת וּבָרְחוֹב וְאֶת רְכוּשׁוֹ וְדַעְתּוֹ לֹא תִּגְנוֹב
הַשֵּם יוֹדֵעַ הַכֹּל עַד אֵין חֶקֶר לָכֵן לֹא תַּעֲנֶה בְּרֶעֲךָ עֵד שֶׁקֶר
דַּי לְךָ בַּיֵּשׁ וְאַל תִתְאַוֶּה לְעוֹד וְאֶשֶׁת רֶעֶךָ וּרְכוּשׁוֹ לֹא תַּחְמֹד.