זהירות, מפלצת

השמאל ממשיך בדרך המשוגות שלו. כדרך התנהלות מרגיזה ומקוממת הוא מנסח מהלכים אנטי-ציוניים, אנטי-לאומיים ואנטי-דתיים, מעטר אותם ב"פרחי דמוקרטיה" מזויפים, מאשים מי שאינם עונה "אמן" אחר הגדרותיו ההזויות בפשיזם, גזענות, או אפרטהיידיזם ולבסוף מחרים את הלא צייתנים. בדרכו ההרסנית הוא אוסף סביבו חלאה אנושית לא מעטה מכל הבא ליד, שתסייע לו במסעות הצלב שהוא יוזם, בעיקר נגד המתישבים באיו"ש. כאשר הוא מגדיש את הסאה ובהדרגה הופך לאויב המדינה בפועל, הוא מזיל דמעות תנין, מלין על מר גורלו, הופך את עורו ומטיף בשער בוטח וארוגנטי ומאשים סדרתי לזולתו. במחי-יד הוא הופך פסיכולוג בגרוש ליריביו הפוליטיים ותועמלן מהדרגה ההשפלה ביותר.

"הסערה הציבורית" התורנית סביב קמפיין "השתולים", היא דוגמה והוכחה "קלאסית" לשיטה המתוארת לעיל. לפיכך, אני דוחה את הביקורות של בני בגין ופוליטיקאים אחרים במחנה הימין, למרות שלא כל האמירות של "אם תרצו" הן כליל השלימות. בגין ואחרים, נופלים שוב למלכודת "התקינות הפוליטית" שמניח לרגליהם השמאל, נתפסים כמתחסדים ומעצימים את פגיעתו הרעה. בין גורמי הימין שהתייחסו למהומת-הסרק שחוללו עמותות השמאל הקיצוני בשירות השתולים האמיתיים, רק תגובתו המאוזנת למדי של ראש הממשלה הייתה ראויה בעיני. רוב הפוליטיקאים שהתבטאו בנושא נראו שוב כשמאל טיפוסי. והאחרים מימין לקו בצביעות ובחוסר איזון בולטים.

להדגמת אופי המסע האנטי-ציוני והאנטי-התישבותי של השמאל המתחסד, בחרתי לבחון את "פנייתו הנרגשת" (והצבועה) של איתמר קרמר¹ למתישבי איו"ש - אותה קבוצת אנשים אידאליסטית, כמעט היחידה מסוגה שנותרה לנו בישראל, שעדיין ממשת בהתמדה ובנאמנות מופתית את חזון ההתישבות היהודית בארץ. קרמר מתחכם. נדמה לו שיודע הוא את נפשם של המתיישבים וכי כל מה שעוד דרוש בכדי לשבור אותם מבחינה מורלית, זה האיפכא מסתברא העלוב שלו.

כשמאלן טיפוסי הוא שוב טועה. כשמאלן טיפוסי הוא מרוכז בעצמו ובהזיותיו. באורח "פלא" נעלמת מעיניו העובדה שאותה קבוצה יוצאת דופן, שהתחילה את דרכה במתי-מעט, מונה כיום כמעט אותו מספר של מתישבים שישבו בארץ-ישראל כולה בימים ההירואים של הכרזת המדינה. הקבוצה הקטנה ההיא גדלה פי 10 ויותר ב-67 שנות עצמאות וגם מספר המתישבים באיו"ש ממשיך לגדול, אפילו בקצב גבוה יותר.

איש איננו רוצה להיות "בשר-תותחים" של מתנשאים בעם מסוגו של קרמר. לכן, צודקים המתישבים בדרישתם הבסיסית כלפי ממשלת-ישראל לדאוג לבטחונם בדיוק כפי שהיא עושה זאת לגבי תושבי מרכז הארץ. איש גם אינו אוהב להיות "פראייר" של אחרים ולסחוב על גבו את קלונם ללא גבול וללא קץ, וקלון כזה מצוי לנו בשפע "באינתיפדאת הסכינים" של החודשים האחרונים. אולם, מכאן ועד לשבירה והתקפלות רב המרחק. מאידך-גיסא, דווקא מהעז הזה אפשר מאוד וייצא מתוק. כאשר יבינו הערבים וחבר מרעיו של קרמר, שבמבחני הנחישות והעמידה הם אינם פרטנרים למתישבים, יגיעו סוף-סוף להכרה הנכונה שאין תכלית למאמציהם לגרור את המתישבים נטישת חזון ההתישבות היהודית בא"י. ויתור כזה יהיה כשלון קולוסלי של הציונות ואני סבור שהמתישבים, יחד עם גוש הימין והמרכז, מבינים זאת היטב.

כבר זמן רב לא קראתי מאמר מפלצתי ברשעות הגלומה בו, פרובוקטיבי וארוגנטי כמאמרו של קרמר, מאמר שצחנת הצביעות העולה ממנו חריפה במיוחד. למרבה הפלא, אף שבוודאי לא לכך התכוון, מהווה המאמר כתב תמיכה חזק לתופעות של "תג מחיר", שכולן לטעמי הן תולדה של מדיניות מפלה ונרפית של ממשלת-ישראל בהגנתה ובתמיכתה במתישבים מול האלימות והתוקפנות הפלשתינית, שנתמכת במובנים רבים ע"י השמאל הישראלי וסייעניו הזרים.

העובדה שהמתישבים מבליגים וממשיכים, חורקים שיניים ומתעצמים, קוברים את מתיהם-מתינו ומשנסים מותניים - רק מחזקת את עמדתם המוסרית והאידיאולוגית ואת זכותם להגנה עצמית מכל סוג כאשר יגיעו מבחינתם מים עד נפש. בהכירי את המזרח התיכון לא מהיום, ברור לי שמדיניותה הנוכחית של ישראל קונה לנו שקט זמני במחיר דמים יקר וכי בסופו של דבר מדיניות ממשלתית נרפית, רק תקרב את יום המבחן האולטימטיבי. בניגוד לדעתו הבלתי-שקולה של קרמר, התעמרות ממשלתית או ציבורית במתישבים מבטאת כפִיות-טובה וכפיות-טובה אינה מחלישה את הנחישות, אלא מקצרת את מרווח הסובלנות והסבלנות.

לפי אומדנים שונים, בתוך פחות מ-10 שנים יהיה מספר המתישבים באיו"ש לפחות מיליון נפש ומשקלם הפוליטי בישראל יהיה מכריע. קרמר באיוולתו מנסה מנסה "במתק" שפתיים למכור למתישבים אגדה על כישלון בלתי-נמנע. למעשה, נוטפות שפתיו ארס משום שבתוך תוכו הוא מבין את הכיוון האמיתי שאליו הולכת ההיסטוריה. אני משוכנע שהם אינם שוטים ואינם נרפים. לדידי טוב היינו עושים כולנו אילו הפסקנו את ניסויי הסרק של עבודה בעיניים אלה על אלה ומתכנסים לפתרון הלאומי הבלתי-נמנעשל ויתור על אשליות אוסלו, משום שהתהליך הנוכחי מוביל לכך ששוב "יכשכש הזנב בכלב" ואינני שש להגיע להכרעות לאומיות בדרך לא יעילה ולא רצויה כזו.

מדיניות לאומית נבונה אינה מושתתת על דברי חלקלקות מצוצים מן האצבע. קרמר אינו מיצג ואינו מעצב את המהות הציונית במדינת ישראל, שאינה בנויה על דיבורי סרק אלא על עשייה בשטח. אם הרשויות המוסמכות של מדינת ישראל קובעת שהתישבות יהודים באיו"ש - בכל השטח או בחלקו - היא אינטרס ישראלי לאומי, מי שעומד בחזית ההגשמה הוא "מלח הארץ" ומי שמנסה לרפות את ידיו כופר בעיקר; כך זה בדמוקרטיה אמיתית. דמוקרטיה אינה מיוצגת על-ידי קבוצת שוליים רעשנית וצעקנית שדקלמת "מנטרות קדושות" כמה פעמים ביום. היא נוצרת על-ידי הציבור, שחי את חייו לפי העקרונות האלמנטריים של דמוקרטיה - נבחרי הציבור הם שקובעים מה נכון ורצוי והציבור מציית ומבצע; דמוקרטיה היא שלטון באמצעות המוסדות הנבחרים ולא שלטון האנרכיה ברחובות - בין אם היא מתוצרת מקומית ובין אם מיובאת מבחוץ.

אינני יודע מהיכן לוקח קרמר את תובנותיו על "...אנשים שמשחקים במתישבים". אף אחד אינו משחק בהם. יש כאן קטני-אמונה שמפחדים ללכת בדרכם ומתוך חשש שידרשו לעשות מעשה מנסים לרפות גם את ידיהם של אחרים. ולעומתם יש חדלי-אישים ועלובי נפש, שתומכים בדרך ההגשמה אבל אינם טורחים לתמוך בפה מלא ובריש גלי בחלוץ העובר לפני המחנה. אין צורך לחשב מסלול חדש כי אין כיום בנמצא מסלול חדש. אשליות וחלומות באספמיה בנוסח הרצוג ולפיד אינם מסלול, הם תרגיל הונאה. אין שום דרך מעשית לקפל כיום כ-600 אלף מתישבים מעברו המזרחי של הקו הירוק ז"ל ולהחזירם לאזור חדרה-גדרה. מי שלא מבין זאת אינו חי את המציאות.

מי שבאמת רוצה להותיר סיכוי להסדר סביר כלשהו, חייב לחזק התישבות זו ולהבהיר לידידים ואויבים כאחד, שאין קווים קדושים בארץ ישראל המערבית - לא הקו הירוק, לא "גבולות 67" ולא שום קו דימיוני או מקרי אחר. כל הקווים הם תולדה של מלחמות הערבים נגד היהודים, ואם תמשך מלחמה זו, סביר שגם מה שאולי יכול להיות פשרה כיום, יעלם לתהום הנשיה של ההיסטוריה ובמקומו תצוץ שוב מציאות אחרת. האם תהיה זו מציאות "טובה יותר" או "טובה פחות"? תלוי מי שואל... ; אני מאמין שטובה יותר ליהודים וטובה פחות לערבים. היא תהיה כזו בזכות מתישבי איו"ש ולא בשל חלומותיו של קרמר ושותפיו לדעה.