הטרור, החיים ומעשים רעים

בשלהי שנות השישים פרץ גורם מפחיד, מפלצתי ממש, לתודעה הציבורית בעולם – הטרור. מאז עבר הטרור גלגולים רבים, עד שבימינו הפך להיות הנשק של רוצחים "מהפכנים" ואפילו לסיבה מוצדקת, של מומחים בינלאומיים, לתגובה של ציבורים ועמים מסוימים, דוגמת הערבים. כך קורה שמזכ"ל האו"ם באן קי-מון, מגדיר את הדקירות שקורות ברחובות ישראל, כנובעות מתסכול של הפלשתינים.


באותה תקופה של שנות השישים אני זוכר סרט אימה, שהשפיע עליי, בתור ילד, בצורה עמוקה וגרם לי טראומה לכמה שבועות. שם הסרט היה "יומנו של רוצח". הסרט הביא את סיפורו של אדם, שבעקבות מפגש עם רוצח בכלא, נדבק בחיידק התאווה לרצח. לפעמים, פתאום, הייתה משתלטת על האיש רוח רעה, עיניו היו הופכות לירוקות ותאוות רצח עצומה פשטה בכל גופו. הסרט שרטט היטב את דמותו של הרוצח כמישהו שרוח רעה משתלטת עליו. למרבה ההפתעה והזוועה, בימים אלו אני רואה אנשים כאלה, בדרך כלל פלשתינים, נדבקים באותה רוח רעה והעולם, במקום להציג אותם כמות שהם – רוצחים – מתייחס אליהם כנאבקים על חרות, מתוסכלים, מסכנים ובעצם – אנשים מאוד טובים ורגישים...

למרבה הצער והזוועה, רוח רעה זאת, משתלטת ונדבקת, לא פעם, גם בקרב אחינו הישראלים...

דחף פנימי

אני זוכר, בימים הראשונים של אינתיפאדת הסכינים, הייתי בדרום תל אביב. באוויר הייתה כבר האווירה של הפחד מהתופעה החדשה, שבה ערבים, ככה סתם התנפלו על אנשים ברחוב ודקרו. עברתי ליד בחור צעיר, וממש הרגשתי בעיניו את הלהט הזה, הדחף הפנימי שלו, להוציא סכין ולדקור. קשה לי להסביר את זה עכשיו, אבל זה ממש היה באוויר. אפשר, כמובן, ליפות ולעטוף את הנטייה הזאת, ולהגדיר אותה כתסכול של שנים. אבל המציאות מוכיחה שדווקא אנשים משכילים, מסודרים, שקיבלו את הטוב ביותר מהמדינה, יצאו ודקרו ורצחו. כל אדם יכול לטעון שיש בו תסכול על משהו מסוים. כזכור בסרט "רשת שידור", סופר על שדרן טלוויזיה אמריקני, שיום אחד הכריז שנמאס לו מהכול, והוא מתכוון להתאבד בשידור חי.

הדבר תפס את ציבור הצופים כמו וירוס, ואנשים בכל מקום התחילו לצעוק: "נמאס לי, אני לא מוכן לסבול את זה יותר"!

מדוע, אם כן, מתרחשת התופעה הזאת של רוצחים מקרב "אנשים נורמטיביים"? מדוע הופך הטרור להיות מכה בכל כך הרבה מדינות ומקומות? בספרו "ההיסטוריה של המחר" מגדיר יובל נח את הכיוונים המוזרים שההיסטוריה תופסת במשך הדורות, כווירוס, כמשהו שאי-אפשר לחזות אותו באמת – אלא רק להמציא לו הסברים מאוחר יותר. ואכן, כאשר למדתי היסטוריה בבית הספר, תמיד הסתייגתי מההסברים המלומדים של ההיסטוריונים והפרשנויות שלהם להתנהלות מנהיגי עולם. הם תמיד הסבירו מאורעות היסטוריים חשובים, במונחים של אינטרסים קטנוניים של מלכים ומנהיגים.

בספרה "לאהוב את מה שיש", טוענת ביירון קייטי, שהשפיות היא לא דבר מובן מאליו בשביל האדם. הוא נוטה לפתח מחשבות פרועות, שיוצרות תוהו ובוהו בראשו. עלינו לעשות סדר במחשבות אלו, ולהסיר את התסריטים הפרועים שאנו מריצים לנו בראש, בעקבות השתלטות של חוויות חיים לא פשוטות, שכל אחד מאתנו חווה.