הסתה: קריצות קטלניות

בראשונה נזכיר את נשמת שולמית קריגמן הי"ד שעדיין לא מלאו שלושים להירצחה על-ידי בן עוולה. בעוד רגבי האדמה קולטים את דפנה מאיר הי"ד נטמנה שולמית הי"ד בחלקת הקבר הסמוכה. כל הוויתן של שתי הנשמות הטהורות והקדושות הללו הייתה תיקון העולם. יהלומי כתר נוצצים, נשות יוזמה, עשייה וגבורה שזהרן יאיר לדורי דורות. עם כתיבת הדברים הגיעה ההודעה המצערת על פרח נוסף שנקטף מערוגת השושנים שלנו, רב שוטרת מג"ב הגיבורה הדר כהן בפיגוע הרצחני בירושלים - הי"ד וגם אנחנו העומדים בשער. קול דמיהן זועק מן האדמה. ועדיין, מסביב יהום הסער האיום וגם יסתובב לו ה"סהר האדום" אך ראשינו לא ישח.

אוצרות מחשבה, רעיונות ותובנות חיים נכתבו על-ידי החכם מכל אדם. ציטוט מספר משלי. "קֹרֵץ בְּעֵינָיו מֹלֵל בְּרַגְלָו מֹרֶה בְּאֶצְבְּעֹתָיו: תַּהְפֻּכוֹת בְּלִבּוֹ חֹרֵשׁ רָע בְּכָל עת מדנִים יְשַׁלֵּחַ: עַל כֵּן פִּתְאֹם יָבוֹא אֵידוֹ פֶּתַע יִשָּׁבֵר וְאֵין מַרְפֵּא:" (משלי ו:יג-טו)

בברייתא בתלמוד בבלי מסכת בבא בתרא (ט"ו עמ' א') נאמר "חזקיה וסיעתו כתבו ספר ישעיה, משלי, שיר השירים וקהלת". לכאורה, נראה כי הדברים באו בכתובים הרבה שנים לאחר מכן. אלא, לא שחכמי הדורות באו לחלוק על פסוקים מפורשים "חזון ישעיהו", "שיר השירים אשר לשלמה", "משלי שלמה" או "דברי קהלת בן דוד". אלא אפשר שרצו חכמים לומר שבמקורם נאמרו הדברים על-ידי שלמה, אך חזקיהו המלך וסיעתו ערכו את הספר והפיצו אותו בישראל. במסכת אבות דרבי נתן על המשנה בפרקי אבות פרק א': "הם, הכוונה לאנשי הכנסת הגדולה, אמרו שלושה דברים א) הוו מתונים בדין. ב) העמידו תלמידים הרבה. ג) ועשו סייג לתורה". "הוו מתונים בדין כיצד? מלמד שיהא אדם ממתין בדין. שכל הממתין בדין מיושב בדין, שנאמר "גם אלה משלי שלמה אשר העתיקו אנשי חזקיה מלך יהודה" (משלי כ"ה א). ולא שהעתיקו, אלא שהמתינו. אבא שאול אומר: לא שהמתינו אלא שפירשו. בראשונה היו אומרים משלי ושיר השירים וקהלת גנוזים היו, שהם משלות, כלומר דברי משל, הן ואינן מן הכתובים ועמדו וגנזו אותם. עד שבאו אנשי כנסת הגדולה ופירשו אותם. (נוסחה א פרק א). כמה שנים וכמה התלבטויות היו עד שספרים אלה נהיו נחלת הכלל? בערך ארבע מאות שנה שעברו מאז כתיבתם עד פרסומם אחרי הגהה של לא פחות מאנשי הכנסת הגדולה.

אסון בלתי הפיך

בפרק זמן זה ישבו חכמים על המדוכה ודנו באמיתותן של הדברים. גם למדנו שרבי דוסא בן הרכינס טבע מטבע לשונית כזאת המצויה במסכת יבמות (טז.) כשאמר: "מעיד אני עלי שמים וארץ שעל מדוכה זו ישב חגי הנביא ואמר...". דומה לכך מצאנו בתלמוד הבבלי (מסכת שבת דף יג): "ברם זכור אותו האיש לטוב, וחנניה בן חזקיה שמו- אלמלא הוא נגנז ספר יחזקאל, שהיו דבריו סותרין דברי תורה. מה עשה? העלו לו שלש מאות גרבי שמן (קנקנים העשויין מעור מלאים בשמן למזון ולמאור) וישב בעליה ודרשן". ניסה ללמוד וללמד אותן כהלכה. בכל זאת דברי נביאים הם.

כמה נזהרו חכמי הדורות בעניין זהירות בדיבור. עניין זה מובא גם בפרק הראשון של פרקי אבות: "אַבְטַלְיוֹן אוֹמֵר, חֲכָמִים, הִזָּהֲרוּ בְּדִבְרֵיכֶם, שֶׁמָּא תָחוֹבוּ חוֹבַת גָּלוּת וְתִגְלוּ לִמְקוֹם מַיִם הָרָעִים, וְיִשְׁתּוּ הַתַּלְמִידִים הַבָּאִים אַחֲרֵיכֶם וְיָמוּתוּ, וְנִמְצָא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְחַלֵּל". אפילו שלשעתם נראים הדברים הנאמרים, חייבים מורי הדרך וההוראה להזהר שלאחר זמן לא יתפרשו הדברים שלא כהלכה ויגרמו לאסון בלתי הפיך. "וישתו התלמידים הבאים אחריכם" - דברי תורה ובכלל דברים הנאמרים נקלטים על-ידי השומעים. משמעות לא נכונה ומקל וחומר אמירה שלא במקום היא מקור סכנה.

גם בימינו אנחנו עדים לתופעה מסוכנת. יש קורצים ויש קריצות והרבה מאלה. יש חברי כנסת, סופרים, אנשי אקדמיה, אנשי הוראה, אנשי ציבור, אנשי דיבור ותקשורת, בעלי נסיון ובני תשחורת שממש בזים ומזלזלים בכבוד האדם. מצד אחד מצדדים במהלכי הממשלה ומצד שני נדמה כי הם גרים במושב נידח בהרי ההימליה ליד הדלאי למה, או בהרי האנדים ומגדלים את חית הלמה.

כל זיע וניע

ויש שאלות קיומיות המנסרות בחלל העולם ומטרידות ללא הרף. ההתרסה: מה שרואים בסביבות הכותל או בכל ישיבת ממשלה מאותם חברי כנסת מוכרים או מוכרות, רק מוכיח שוב ושוב על ירידת הדורות. וכי לא למדו פרק בנביא על פסיחה שתי הסעיפים (וכך הוא בתנ"ך למרות שצריך לומר שני הסעיפים). וכי לא יודעים הם את הרושם שזה משאיר על הנוער? מעצר מנהלי: וכי מעצר מנהלי של "נערי הגבעות" לעומת מעצר מתוקשר ואישפוזם של מחבלים על חשבון המדינה קל בעיני השר? תהודה ברשתות: וכי יעלה על הדעת שדברים אלו נעלמים מבני הגולה ונשארים בד' אמותיהן של האומרים? בפרט דרך הרשתות החברתיות. הרי כל זיע וניע, כל שיג וכל שיח של חברי הכנסת ועושי דבריהם נראה ונרשם. מחסום וואטש: וכי לא רואים את הבזיונות היומיים וקתונות של בוז בהם עומדים חיילי צה"ל? וכי לא רואים את העלבונות שסופגים חיילי צה"ל בעמדם על משמרתם לטובת המדינה? האקדמיה: וכי מישהו לא ראה או שמע את דבריו של אותו פרופסור ששיבח את השוטר שומר ראש המחבל הראשי ששילם בחייו על הסכין שבה רצה לחבל במו ידיו. ועוד כמה פנינות נדושות ומטופשות היוצאים מפיהם בכל הזדמנות.

נשות הכותל: וכי הדבר החשוב ביותר עכשיו הוא תפילת נשים נפרדת מעורבת ומסובכת בכותל המערבי בו בזמן שאויבים לנו מבית ומחוץ מתנכלים לנו ומתגוללים עלינו? ולמה שלא נשחזר, ממש מעל לעמק עושי הגבינה, את גרם המעלות של קשת רובינסון ובראשו לפתוח את שער הכניסה להר-הבית? וכי למה לא תהיה תוכנית לפתוח את שערי חולדה בדרום החומה ולחדש מנהג של לפני אלפיים שנה? וכי למה לא יועמדו ה"אנרכיסטים שוברי הגדר" או כל ארגון דומה לדין כמו שעושים בכל מדינה מתוקנת למסיתים ולגורמי אי-סדר ציבורי? וכי למה באמת אירגונים כמו "שוברי שתיקה", "בצלם" ודומיהן ולמעלה משלושים כאלה ואין ספור בודדים המשתמשים בחופש הביטוי כחופש הביזוי והשיסוי לא נקראים לדין או לסדר? וכי הרי יהודה והשומרון ועריהן אינם מקום ציבורי? התרת דם המתיישבים היהודים: וכי דמם של המתיישבים הפקר שאמירה מקוממת בנושא מחברי כנסת המתפרנסים ישירות ממשלמי המיסים נפתרת בנזיפה קלה מראש הממשלה? מאי חזית דדמא דידך סומק טפי, דילמא דמא דההוא גברא סומק טפי? ובעברית, מניין לך שהדם שלך אדום יותר, אולי דמו של חברך אדום יותר? כלומר: מניין לך שחייך חשובים יותר, אולי חיי חברך חשובים יותר? וכי למה באמת לא יסגרו השערים לעזה או לרמאללה בכתר מושלם והרמטי ושיו"ר הרשות ויו"ר החמאס וחבורת שודדיהם יטפלו באוכלוסייה שם?

משכן הכנסת: וכי אפשר לנהל ישיבות מליאה ללא יראת כבוד לבית המחוקקים הלאומי? וכי זה קרקס או תיאטרון? וכי צרחות וצווחות הנשמעות שם מדי יום ישיגו את מטרתן החינוכית אותן מייצגת הכנסת? וכי לא פשוט הדבר שחוסר הרתעה יביא להתגברות ההתרסה בכל שטח, בכל מקום ובכל עניין? וכי הנרטיב האופוזיציוני ואי גינוי האירגונים החותרים תחת אושיות המדינה נשקל על כל צדדיו או שהוא רק כדי להוכיח עד כמה ניתן למתוח את מעטפת הדמוקרטיה? וכי חייבים למתוח אותה עד מעבר לקצה גבול היכולת?

כשלון חרוץ

המנטרה שטבע בן-גוריון בזמנו "יש להמשיך את המאבק נגד ה"ספר הלבן" כאילו אין מלחמה נגד היטלר, ויש להילחם – יחד עם הבריטים נגד היטלר, כאילו אין מאבק נגד ה"ספר הלבן", אולי הייתה טובה לשעתה, וגם זה ספק. בשנת 2002, בנאום במרכז העבודה, אמר עמרם מצנע, לקול תרועות ומחיאות כפיים, את הדברים האלה: "אני יודע איך נלחמים בטרור. נילחם בטרור כאילו אין עם מי לדבר ונדבר כאילו אין טרור. זוהי הנוסחה האמיתית". .במבחן התוצאה – ארבע עשרה שנה לאחר מכן – היא נחלה כשלון חרוץ והמצב רק החריף. ונזכור את דברי הפסוק "קֹרֵץ בְּעֵינָיו מֹלֵל בְּרַגְלָו מ¬ֹרֶה בְּאֶצְבְּעֹתָיו". כשיש קריצות לעבר האויב הקטל המתמשך הוא התוצאה היחידה.

יש רק לקוות שכל אלה יבינו פעם ותהיה התפכחות כללית. כל צורה אחרת תגמר ב... "...פִּתְאֹם יָבוֹא אֵידוֹ פֶּתַע יִשָּׁבֵר וְאֵין מַרְפֵּא" וחבל. צו השעה הוא אחדות ואחוה, שלום פנימי ואהבה, הבנה וכבוד למלה הכתובה. אם לכל אחד יש פירוש אחר לאחדות אז הכבוד אינו כבוד, הזולת אינו זולת וההדדיות אינה הדדיות. וגם על זה בכה הנביא ירמיהו: "הַצֳרִי אֵין בְּגִלְעָד אִם רֹפֵא אֵין שָׁם כִּי מַדּוּעַ לֹא עָלְתָה אֲרֻכַת בַּת עַמִּי." (ירמיהו ח:כב) הדבר תלוי רק בנו. כמו המכה שבאה מתוכנו גם הרפואה תבוא מתוכנו.

במקורות בין השאר ישנן שתי אמירות. אחת על האמונה בגאולה ואחת על השלום. בתלמוד הירושלמי, (ברכות פ"א, ב' ע"ג): "רבי חייא רבא (רבי חייא הגדול) ורבי שמעון בן חלפתא הוו מהלכין בהדא בקעת ארבל בקריצתה (סמוך לעלות השחר) וראו איילת השחר שבקע אורה, אמר רבי חייא רבה לרבי שמעון בן חלפתא. בירבי! (רבי!) כך היא גאולתן של ישראל, מתחילה קימאה קימאה, (קימעה קימעה, מעט מעט) וכל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת". והשנייה שהוא אמר במסכת עוקצין (פרק ג, משנה יב): "אמר רבי שמעון בן חלפתא, לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, שנאמר (תהלים כט), יי עז לעמו יתן יי יברך את עמו בשלום" . ועדיין, הדברים צריכים לימוד.