הפירמידה הרביעית - סוף עידן

מוחמד חסנין הייכל שהלך לעולמו בגיל 94, היה אחד מעמודי התווך של העיתונות המצרית המודרנית, עורכו הראשי של העיתון "אלאהראם" - "הפירמידות" בערבית, יועצו של גמאל עבדול נאצר ושופרו אל העולם הערבי. הייכל כונה הפירמידה הרביעית... בנוסף לשלוש הפירמידות אלג'יזה.

באמצע שנות ה-50' של המאה הקודמת, כתב הייכל לנאצר ספרון בשם "הפילוסופיה של המהפכה" המבוסס על שאיפתו של נאצר לשלוט בעולם הערבי, האיסלאמי והאפריקני. פילוסופיה זו נכשלה כישלון חרוץ, וכל נסיונותיו של נאצר ושל שופרו הייכל לאחד את העולם הערבי לא צלחו. נסיונות האיחוד עם סוריה, עירק, סודן, לוב ותימן נכשלו, היות שנאצר שאף למגר את שליטי ערב ולהפוך לקופאי על אוצרות הנפט.

בעקבות מלחמת ששת הימים, הקים הייכל את המכון למחקרים אסטרטגיים של "אלאהראם", כדי לחקור את התבוסה במלחמה ההיא. כמו-כן יסד את המגזין "המדיניות הבינלאומית", ומינה את ד"ר בוטרוס ראלי לעורכו הראשי.

במרוצת שני עשורים פרסם הייכל כל יום שישי בעיתון "אלאהראם" מאמר שבועי בשם "בכנות" ששודר באותו יום פעמיים - ברדיו קהיר ובקול ערב מקהיר. המאמר פורסם אותו יום בעיתונות הלבנונית הפרו-נאצרית.

בימי חמישי לקראת ערב הועבר המאמר בטלפרינטר מקהיר לביירות. בישראל נקלט המאמר בדרכו לביירות, ובימי שישי בבוקר ציטטו אותו העיתונים בישראל.

הייכל שנא את ישראל ואת הישראלים. הוא התנגד נמרצות לנורמליזציה והחרים ישראלים. בסוף 1981 כששימשתי כתב של "קול ישראל" בקהיר, התקשרתי למזכירו האישי וביקשתי ראיון עם הייכל. נקבע לי מועד לראיון באחד מבתי המלון המפוארים. כשהגעתי, תיחקר אותי המזכיר והודיע לי שהייכל אינו פוגש ישראלים. ביקשתי ממנו לשאול אותו בכל זאת, והוא חזר עם תשובה של סירוב מוחלט.

הדרך ממצרים לפלשתין עוברת בתימן

השקרים והדמגוגיה של הייכל שלטו במאמריו. אין ספק כי היה מוכשר וניחן ביכולת מדהימה בניתוחיו ובכתיבתו. אך כשרונו פעל בכיוון שלילי ולא צמחה ממנו ברכה לעם המצרי ולעמי ערב. במרוצת שני עשורים ערכתי ב"קול ישראל" בערבית שלוש פעמים בשבוע את התוכנית "השקר והאמת". מאמריו בימי שישי פרנסו את התוכנית, ובנקל אפשר היה להזים את טיעוניו ושקריו על-ידי מחקר השוואתי בהשמעת הקלטות אותנטיות ולהעמיד את האמת מול השקר.

להלן דוגמאות מיני רבות לשקריו:

• הייכל האשים את ישראל בהכשלת האיחוד בין מצרים לסוריה קע"מ 1958 - 1961. הוא טען כי ישראל נעוצה בלב האומה הערבית ומהווה חיץ בין החלק האפריקני לחלקה האסיאתי של העולם הערבי. ואכן, אחת המטרות של המצרים במלחמת ששת הימים הייתה לחבור לירדן על-ידי מעבר של כוחות שיריון מצריים מסיני לנגב מצפון לאילת לכיוון ירדן, והשריון המצרי שרוכז בלב סיני התכונן לבצע משימה זו.

• ב-1962, כשהחליט נאצר להתערב במלחמת תימן ולהציל את משטרו של עבדאללה אלסלאל ולמגר את הכוחות המלוכנים התימניים, טען הייכל במאמרו השבועי כי הצבא המצרי יילחם בתימן למען פלשתין, וכי הדרך לפלשתין עוברת בתימן.

• ערב מלחמת ששת הימים טען הייכל כי צבא מצרים ואיתו כל צבאות ערב שמצטרפים למאמץ המלחמתי מסוגלים להביס את ישראל ולשחרר את פלשתין.

לאחר התבוסה המוחצת, לא ידע הייכל לנמק את התבוסה. הוא טען כי ישראל תיכשל בשליטה על השטחים שכבשה, וכי השטחים הכבושים גדולים פי-שלושה משטחה של ישראל, ועל כן ישראל הקטנה לא תהיה מסוגלת להכיל אותם. הוא דימה את ישראל לנחש הבולע חיה גדולה ממנו, בטנו מתנפחת והוא נחנק ומתפגר.

• הייכל שנא את נשיא מצרים אנואר סאדאת. סאדאת מחק את מאפייני שלטונו של נאצר. הוא נטש את העולם הערבי והאפריקני, שינה את שמה של מצרים מ"הרפובליקה הערבית המאוחדת" ל"רפובליקה המצרית הערבית", כלומר לשמות המביעים מחויבות לעם המצרי ולא לאומה הערבית. הייכל גם זלזל בהישגיה של מצרים במלחמת יום-כיפור והתנגד להסכם השלום עם ישראל.

סאדאת הכניס את הייכל לבית סוהר יחד עם "האחים המוסלמים".

• הייכל הפגין עויינות למנהיגי ערב ועמי ערב. אחרי פירוקה של קע"מ, תקף קשות את הסורים וכינה אותם צאצאי קופים על העצים, בעוד שאבותיהם של המצרים הפרעונים היו בעלי תרבות עילאית.

• עד ימיו האחרונים, כיוונו אליו עיתוניהן של סעודיה ומדינות המפרץ את חיצי העויינות, כיוון שהוא היפנה אל מדינות אלה אצבע מאשימה והצביע עליהן כעל הגורמים למחדלים ולאסונות הפוקדים את העולם הערבי.

• הייכל כינה את מוברק שהיה סגנו של סאדאת "פרה מצחיקה" - פרפראזה על הגבינה הצרפתית הקרוייה "הפרה הצוחקת". כך החלה מסכת היחסים העכורים בין הייכל לסאדאת, שנמשכה גם לאורך תקופת כהונתו של מובארק כנשיא.

• הייכל טען כי את הפיגוע במגדלי התאומים ב-11 בספטמבר לא ביצע ארגון אל-קאעידה.

• הייכל תמך במהפכה האיסלאמית באירן ולבנון באמצעות בחיזבאללה, ובכך קומם את מדינות ערב שהיוו מטרה להתפשטות האירנית.

• לקראת סוף שנות ה-60' של המאה ה-20 ביקר נאצר בסעודיה במטרה להתפייס עם המלך פייסל. נאצר ביקש מן המלך להעניק ראיון להייכל. המלך סירב. נאצר ניסה לשדל את המלך להסכים בנימוק שהראיון יפורסם בעיתון "אלאהראם" בעל המוניטין. על כך השיב המלך הסעודי: קראנו ב"אלאהראם" את מאמריו של הייכל נגדנו.

• בפרוץ האביב הערבי במצרים טען הייכל כי למשפחתו של מוברק יש פיקדונות בחו"ל בסך של 70 מיליארד דולר. בבדיקה התברר שאין יסוד לטענה זאת.

• אחרי שהלך המלך חוסיין לעולמו ב-1999, טען הייכל כי המלך העניק לו ראיון מיוחד שבו השאיר המלך צוואה מדינית. אלא שראיון כזה לא היה ולא נברא. זמן קצר לפני מותו, בשובו מארה"ב דרך לונדון, אומנם פגש חוסיין במקרה בהייכל בלובי של מלון דורצ'סטר. השניים החליפו ברכות. שגריר ירדן בלונדון פואד איוב שלווה את חוסיין בהיותו בלונדון הודיע שלא היה ראיון עם הייכל, וכי זה האחרון בדה את קיומו מדמיונו הפורה.

ציוני דרך

• הייכל היה דוברו, יועצו וכותב נאומיו של נאצר. הוא ליווה אותו מאז הפיכת הקצינים ב-1952 ועד למותו ב-1970. הייכל צעד עם נאצר כל בוקר, ותוך כדי הליכה, עדכן את הנשיא במתרחש במצרים, בעולם הערבי ובעולם בכלל.

• הייכל היה המתעד והפרשן של תחלואות הערבים. גם מתנגדיו בעולם הערבי הכירו ביכולותיו וכשרונותיו.

• הייכל האמין כי הכוח האמיתי היכול להכריע ולכתוב את ההיסטוריה הוא הצבא. זוהי מציאות שהוכיחה את עצמה לאורך תולדותיה של מצרים המודרנית מאז 1952 ועד העידן הנוכחי.

• הייכל היה עויין למלך מרוקו חסן השני, כשם שהיה עויין לכל המשטרים המלוכניים בעולם הערבי. הוא האשים את מלך מרוקו בכך שמסר לישראל מידע שקשור אליה מדיוני הפסגה הערבית ב-1965.

• למרות שסאדאת הדיח אותו מעיתון הממסד "אלאהראם", שמר הייכל על כוחו והשפעתו. נשיא צרפת פרנסוא מיטראן ביקר במצרים בתקופת שלטונו של סאדאת. מיטראן סיפר לסאדאת כי הוא עומד להיפגש עם הייכל. סאדאת אמר למיטראן: אני פיטרתי אותו מהעיתון, ועל כך השיב מיטראן: אני יודע. אפגוש אותו.

• הייכל היה אמן הרטוריקה. הוא נהג לומר כי איש תקשורת הוא תופעה רטורית. הוא המציא את הכינוי "נכסה" לתבוסת הערבים במלחמת ששת הימים. מונח זה נועד להצביע על כך שמדובר במעידה של מה בכך, וזאת כדי להקל על כאב ההמונים. הייכל ניקה את נאצר מן המחדל הצבאי והטיל את האחריות לתבוסה על הרמטכ"ל שלו עבד אלחכים עאמר שהתאבד בתא המעצר.

• הייכל התנגד למלחמת יום-כיפור ותיעד את המלחמה בספרו "סתיו הכעס" וקומם בכך את סאדאת.

• הייכל גם התנגד לשלטונו של מובארק וכינה אותו "שלטון שהזדקן".

מותו של העיתונאי הוותיק ללא ספק מסמל סוף של עידן.