"אני חורגת ממנהגי", כותבת לי בת דודתי, "ועונה לכל המכותבים גם יחד". "אתה ודאי התבדחת כששלחת לי זאת. אני בקושי מתאפקת לענות לך בפרוטרוט". טוב שהיא הוסיפה: "עדיין אוהבת אותך!"
בת דודתי (מדרגה שנייה או שלישית) בעלת תואר דוקטור וכבר הספיקה לפרוש לגמלאות לפני מספר שנים, לאחר שניהלה בית ספר למוגבלי שמיעה וראייה, ועתה היא מנהלת מלחמת חורמה נגד מערכת החינוך בלוס אנג'לס, שהחליטה שיש לקצץ, ונוח ביותר להתחיל עם השכבות ה"חלשות" ביותר, אלו שלא יהפכו שולחנות ויצאו למאבק קולי ומיוחצן.
להילחם איתה לא הייתה לי כוונה, בייחוד כשברי לי שלא אצא כשידי על העליונה. אך סיפור שהיה כך היה: רגיל אני לנזיפות, ויודע אני להיזהר עד נפשי שלא לעסוק בפוליטיקה עם בני הדודים האלו (בעלה הוא מדען חלל, גם הוא פרש לפני מספר שנים). תהום עמוקה פעורה בינינו - הם ליברלים, אנחנו שמרנים; הם חברי המפלגה הדמוקרטית, אנחנו רפובליקנים - וכדי לשמור על שלום-בית וקשרי המשפחה הענפים, אנחנו פשוט נמנעים מהנושא לחלוטין.
ובכן, הכיצד חטאתי? האם עשיתי זאת כהרגלי, כדי להקניט ולהתגרות? כלל וכלל לא. עשיתי זאת
בתום לב ובהנאה גמורה! ועכשיו, אני מחכך את ידיי, בעוד אתם, קוראיי, ממתינים למוצא פי, הרשו לי לגלות במה דברים אמורים.
לאחר פטירתו המפתיעה של שופט בית המשפט העליון, אנתונין סקאליה, ב-13 בפברואר השנה, התחיל מאבק איתנים בין המפלגה הרפובליקנית, שחושבת שיש לחכות עד לאחר הבחירות למנות את השופט הבא, לבין הנשיא שטוען שזו זכותו וחובתו ויש לעשות זאת עכשיו, כל זמן שהוא עדיין הנשיא.
המפלגה הרפובליקנית טוענת שכיוון שלנשיא נשארו רק עוד עשרה חודשים, מן הראוי שהוא ימנע מהמינוי, בעוד הנשיא עומד על שלו, כי מי יעז להמרות את פיו של המשיח בבית הלבן? (גם את זה אינני אומר בקלות ראש או בזלזול, הנשיא אובמה רגיל שלפי מוצא פיו יישק דבר, ואוי למי שיעז לצייץ. כשהנשיא מחליט להשיג את רצונו, שום דבר לא עוצר בעדו, לא החוקה, לא בית המשפט העליון, לא בית הנבחרים ואף לא הבוחרים. העובדה היא שהנשיא לא רק מרגיש ומתנהג כך, הוא ממשיך לאגור סכומי עתק, תרומות שקצבן מרשים עד מאוד, כולל מיהודים ומישראלים לשעבר דוגמת
חיים סבן מלוס אנג'לס, דבר המעיד על צבא מאמיניו הסוגד לו והתומך בו ללא עוררין עד עצם היום הזה).
מה מוטל על כף המאזניים? לא פחות מההחלטות החשובות והקריטיות ביותר לגורלה ולצביונה של ארה"ב כפי שאנחנו מכירים אותה היום. החלטות כגון זכות האישה לבחור (האם להפיל את עוברה), זכות אזרח לשאת נשק (עוד עלולים לשנות לנו את אורחות החיים), הגדרת "נישואים", חוק בריאות ממלכתי (ולא אתחיל למנות את חסרונותיו), זכות החשוד שלא להפליל את עצמו והזכות המבטיחה ייצוג על-ידי עורך דין, שוויון תחת החוק (גישה שווה למוסדות חינוך לשחורים וללבנים כאחד) ועוד דברים אליהם התרגלנו כמובנים מאליהם, אך הם אינם כאלו כלל ועיקר.
קרוב לבית, קרוב ללב
רבים מאתנו לא יודעים, לא זוכרים או לא רוצים לזכור שבהיסטוריה הלא-כל-כך-רחוקה לבנים ושחורים לא הורשו להתרועע ביחד. שחורים ישבו בקרונות נפרדים ברכבת ובחלק האחורי של האוטובוס (נשים בקווי מהדרין?). לשחורים היה אסור לשתות מאותן ברזיות מהן שתו לבנים. היו בתי ספר נפרדים ללבנים ולשחורים, ובאוניברסיטאות, מעוז ופסגת הליברליות בימינו אלו, לא התערבבו הצבעים. בחלקים רבים של ארה"ב חייו של שחור היו שווים פחות מחיי אדם לבן, ובמקרים רבים לא היו שווים את קליפת השום.
טוב שסופרת בשם הרפר לי כתבה את ספרה "מות הזמיר" (או "אל תיגע בזמיר"), לפני כמעט שישה עשורים, אך גם היא נפטרה החודש, שישה ימים אחרי מות השופט סקאליה, ומי יודע אם התלמידים בימינו ובשנים הקרובות היו יודעים בכלל על נדבך זה של ההיסטוריה האמריקנית, אלמלא העזה היא לכתוב ספר זה.
ניחא, את דונלד ג'יי טראמפ, המועמד המוביל בשלב זה במגרש המשחקים הרפובליקני, מאשימים עכשיו בדיוק בהיותו מאמין בעליונות הגזע הלבן. אכן דרוש בית משפט עליון חדש שימנע מטראמפ ומשכמותו את הזכות להיבחר בדרך הישר לבית הלבן!
כאמור, אם האיזון העדין בין תשעת שופטי בית המשפט העליון יופר, העולם כפי שאנחנו מכירים אותו יתהפך, ולכן כל צד מתחפר בביצוריו, ועוד צפויה התקפה מרהיבה של הנשיא. אני מצפה להפתעות, והנשיא אף פעם לא איכזב מבחינה זו.
דפי (או אבק) ההיסטוריה
הנשיא אובמה לא בוחל בכל אמצעי להשיג את מטרותיו. עוד לפני שהוא התחיל בעבודתו כנשיא, הוא כבר זכה בפרס נובל לשלום. אך על מה ייזכר? שהיה הנשיא השחור הראשון? הנשיא המוסלמי הראשון? הנשיא הראשון שלא נולד בארה"ב? הנשיא שהביא לירידת גדולתה של ארה"ב בעולם ולחוסר אמון מוחלט כלפיה? שהכריח אותנו להצטייד באובמה-קר, תוכנית הבריאות הכושלת, הגרועה והיקרה ביותר שניתן היה ליצור?
או אולי הנשיא אובמה ייזכר בשל כל משחקי הגולף (בעדיפות עליונה, כל השאר יכול לחכות) והטיולים ברחבי העולם עם פמליות של אלף או אלפיים איש? לא, הוא כמובן ירצה להיזכר כמי שהוציא את כוחות ארה"ב מהמזרח התיכון (והביא לעליית דאעש) ותפס (הוא עצמו, במו ידיו, ורק תודות לתבונתו הרבה) את אוסמה בן-לאדן.
בסופו של יום, הנשיא הדמוקרטי ושמונה שנות כהונתו ייזכרו לדראון עולם, בה במידה שאנו זוכרים את הנשיא קרטר כמי שבמו ידיו גרם לנפילת אירן ועלייתו של חומייני לשלטון. זה האחרון בילה את שנותיו האחרונות (ואיני מאחל לו אריכות ימים נוספת ממה שכבר קיבל) במתקפות חוזרות ונשנות נגד ישראל (הוא זה שמיתג את ההקבלה ישראל = אפרטהייד). זה הראשון יבלה את שנותיו הבאות, קרוב לוודאי, בקידום האיסלאם הרדיקלי בארה"ב, ארץ שמקורותיה - לפי משנתו הסדורה - באיסלאם, מדינה מוסלמית בה האיסלאם הוא דת שוחרת שלום, מדינה בה אין אף פעם ארועי טרור, אין טרוריסטים למעט חברי דאעש - והס מלהזכיר את שמם או את המילה "טרוריסט" - והמוסלמים נרדפים על לא עוול בכפם בגללנו.
צמד חמד, קרטר ואובמה.
אז איך נזכור את הנשיא אובמה? אולי בגלל החוב הלאומי שהגיע לממדים כאלו, שיום אחד, מיד לאחר הבחירות אך לא לפניהן - הוא יתגלגל עלינו וידרוס אותנו לחלוטין? חוב של 19 טריליון דולר, ועוד היד נטויה.
נשאר דבר אחד בלבד, והוא בעל משקל סגולי מספיק כדי לשאת את הנשיא אובמה ולחרוט את שמו בספרי ההיסטוריה: מינוי שופט ליברלי לבית המשפט העליון.
בדקות ובשעות בהן הוכרז מותו-ללא-עת של השופט סקאליה, צצו מיד השערות קונספירציה שהוא נרצח. גילו ומצבו הרפואי כמובן שלא נלקחו בחשבון, וכבר אמרנו שדבר לא עוצר בעד הנשיא, אפילו לא החוקה של ארה"ב. למי שרוצה להאמין בכך, קרוב לוודאי שגם יהיה מעוניין לבקר את רצח הנשיא קנדי ואת רצח ראש הממשלה
יצחק רבין, ולא אתפלא אם הוא, או היא, גם מאמינים שהמוסד הישראלי אחראי לפיגועי הטרור של האחד-עשר בספטמבר, 2001.
אני מסתכל על הדברים בצורה שונה לחלוטין. עלייתו המטאורית של הסנאטור מאילינוי לנשיאות ארה"ב מרתקת. כך גם שמונה שנות שלטונו, והעובדה שעד היום היהודים עדיין רצים אחריו, נוהים ונהנים, מזרימים אליו כספים ומסרבים לשמוע כל מילת ביקורת נגדו (כך גם בני הדודים שלי). יצא (וזוהי אך ורק תוכנית מלמעלה, בידיו של בורא עולם), שיומו האחרון עלי אדמות של השופט סקאליה יהיה דווקא בשנתו האחרונה של אובמה כנשיא.
שועטים קדימה
הנשיא שאמור להציג לקונגרס את המועמד (גבר או אישה) למשרה הרמה ביותר במערכת המשפטית צריך לעשות זאת, בין אם הרפובליקנים מסכימים לכך ובין אם לאו. באותה מידה, הרפובליקנים, להם רוב בסנאט, צריכים לעשות כל הניתן (באמצעים כשרים) למנוע את המינוי. כל שעליהם לעשות הוא פשוט לא לאשר את המינוי המוצע. אך אין זה דבר פשוט כלל ועיקר, שכן הם אמורים לצאת לחופשה בזמן זה או אחר, ועובדה זו חשובה לאין ערוך ממינוי של שופט בית המשפט העליון. שאלה של היגיון פשוט ושל סדר עדיפויות. אני רוצה לראות את הסנאטורים מוותרים על חופשתם השנתית.
כשברקע שני אינטרסים חזקים הנוגדים זה את זה, כל צד החל את פעולתו לשכנע את אנשיו בצדקת דרכו ובנקיטת צעדים להביא למינוי (או לדחייתו עד לשנה הבאה). המפלגה הרפובליקנית שלחה מסר באי-מייל בתפוצה רחבה של עמדות שחברים בכירים של המפלגה הדמוקרטית נקטו בשנים עברו. תחת הכותרת: "אין הפתעות כאן: עוד צביעות ודו-פרצופיות של הדמוקרטים" הם טוענים: "הדמוקרטים אומרים שהם רוצים מועמד לבית המשפט העליון, אבל..."
"פעילות והחלטה לגבי מינוי לבית המשפט העליון צריכה להידחות עד אחרי הבחירות" -
ג'ו ביידן (סגן הנשיא היום) בשנת 1992.
"בשום מקום במסמך נאמר שלסנאט חובה להצביע על מועמד מטעם הנשיא" - הארי ריד (סנאטור, המנהיג של המיעוט הדמוקרטי בסנאט) בשנת 2005.
"אני אעשה כל שביכולתי למנוע מבן ברית אידיאולוגית להצטרף ל(שופט) רוברטס ו(השופט) אליטו בבית המשפט" - צ'ק שומר (הסנאטור הבכיר מניו-יורק היום) בשנת 2007.
דברים בשם אומרם. ללא תוספות. ללא שינויים. פשוט הם מובאים בימינו אנו. אך עכשיו הם לא מתאימים, ויאה להתגרש מהם. למה דומה הדבר? לכל מי שהעלה את רבין ז"ל לדרגת אליל שיש לסגוד לו, כאילו הוא - ורק הוא - חלם והיה חוזה השלום הנכסף. אם הייתם שומעים דברים שאמר משך שנים רבות, בציטטות ישירות, ללא שמו בסוף או בראש הציטטה, הייתם מכנים אותו היום "ימני קיצוני נבזה", אך לא, זהו אותו רבין אותו אתם אוהבים ואל רגליו אתם משתחווים ומתרפסים.
האי-מייל מהרפובליקנים מסיים: "רק כשזה נוח להם מבחינה פוליטית", והמסר ברור.
חוסר עמוד שדרה
אי-מייל זה נשמע לי מוכר. לא רק חברי המפלגה הדמוקרטית; המועמדים לנשיאות מטעם המפלגה הרפובליקנית מאשימים זה את זה (בייחוד רוביו, קרוז וטראמפ) בשינוי עמדות לפי הנוחות והאינטרסים בנקודות זמן שונות. האיסלאמיסטים דורשים חופש דיבור (ויודעים לפרוט על כל המיתרים הנכונים), כל זמן שזה נוגע להם. על כל השאר לשתוק דומם, ולא - דמם בראשם (תרתי משמע ובכל הרצינות). ויותר קרוב אלינו, השדולה הישראלית בוושינגטון הבירה, איפאק, משך עשורים טענה שהיא תומכת בישראל ויהי מה, לא משנה מי עומד בראשות הממשלה. ובכן, זה היה נכון עד שנתניהו נבחר כראש הממשלה והצליח להרכיב ממשלת קואליציה (דבר בו
ציפי לבני נכשלה באותן בחירות), ואז הטיעון "ויהי מה" נזנח בשבריר שנייה, נשכח כלא היה.
בת דודתי כמובן לא ירדה לסוף דעתי וחשבה שרציתי להקניטה, להתגרות בה בכוונה. אך אני, בתמימות רבה וללא כל כוונות לוואי, העברתי את האי-מייל הלאה. וכך חטאתי את חטא העגל, ממש על לא עוול בכפי, אולי כמו אהרון בשעתו.
מאסתי בפוליטיקאים ללא עמוד שדרה, ארגונים כאיפאק המשנים את עמדתם, ארגונים כליגה נגד השמצה שטענה - כשזה היה נוח, בשל הקשרים באותה עת עם טורקיה - שלא הייתה שואת העם הארמני, והדמוקרטים (כך גם הרפובליקנים) שנוקטים עמדות של נוחות-זמנית-של-רגע. איני מקל למפלגה זו או לרעותה, בשתיהן מאסתי.
ואולי, כמוני גם הבוחרים כולם, נקעה נפשם בפוליטיקה ובשגרה אליה התרגלנו, ומחפשים אנחנו דבר חדש, שונה, מרענן. חבל רק שהברירה בידינו היא בין טראמפ לבין סנדרס. כך נשארים אנחנו בלהט הבחירות, למרות שאלו רחוקות עדיין מרחק ירחי לידה מאתנו.
השילוב האפרו-אמריקני-מוסלמי והאנטישמי מעמיק את אחיזתו והשתלטותו
