בין העולים שהגיעו לאחרונה מאוקראינה היו האחיות מרינה ואלכסנדרה פרוקופוביץ', בנות 15 ו-17. הן הוכו שם קשות בבית הספר, עד כדי זעזוע מוח ותפרים בראש, כי שמעו אותן מדברות ביניהן רוסית במקום אוקראינית. קראו להן "בוגדות" וברור למה, אבל "ז'ידים" - יהודונים - מדוע? ואז פתח האבא את סגור ליבו וסיפר, שהוא בעצמו נאלץ להחליף שלושה בתי ספר בגלל רדיפות אנטישמיות, וארבע עשרה פעמים סבל זעזועי מוח ממכות. בכלל, שמו הנכון הוא אבנבך, אבל הוא אימץ את שם משפחתה של אשתו, מפני שעם שם בעל צלצול יהודי הוא לא היה מתקבל לשום אוניברסיטה. בנותיו המוכות נתנו לו את הדחיפה האחרונה לעלות ארצה.
הסיפור הזה לכאורה בנאלי ואין בו חדש, ובכל זאת הוא ומה שקורה עכשיו בצרפת, בשוודיה, בהונגריה, ובעצם בכל אירופה, מפזר אשליות רבות, גם של היהודים במדינתם.
זה התחיל כבר אצל הרצל, שכל חייו גילמו את הקשר הסיבתי החד-משמעי בין האנטישמיות לציונות, המדינית שהוא היה יוצרה. ובכל זאת, גם החוזה הזה השלה את עצמו לחשוב, שכאשר תקום המדינה ותהיה יציאה מאסיבית של היהודים אליה, יירד הלחץ הפנימי, לא תהיה עוד סיבה לאנטישמיות, והיא תגווע. הרצל לא העלה על הדעת את ההמשך, שלאחר שמיליוני יהודים יתקבצו במקום אחד תחת דגלם, הם יהיו היהודי הקיבוצי, והשנאה המסורתית תועתק אליהם ותתרכז בהם.
סיסמאות עבשות
אולם גם לכמה מן היהודים במדינת היהודים גורמת האנטישמיות קשיים פסיכולוגיים, וכוונתי ל'מתקדמים' ול'נאורים' שבהם. שני מניעים הביאו ומביאים יהודים לארץ ישראל, לחוד וביחד: כוח המשיכה לארץ המובטחת וכוח הדחייה מההצקות האנטישמיות. את אנשי העלייה השנייה וחלוצי א"י העובדת, שהתלם האחרון שחרשו קבע את גבולות המדינה, הביאו לכאן גם כמיהת הדורות לארץ חמדה וגם שלילת הגולה הארורה. אלא, שלימים - בטרקלין אופנתי כלשהוא של "עולם המחר" - החלו להכניס את הציונות לתוך מרכאות ופתחו בית מטבחיים לפרות קדושות. עד כדי כך, שהיום השמאל הישראלי מתקשה להשיב למה הוא פה בכלל. "חיבת ארץ ישראל"? השבות אל נחלת אבותינו? אלו סיסמאות עבשות ששייכות ל'דוסים', ל
מתנחלים ולאויבי השלום. ואשר לתפקיד של א"י כמפלט מפני הרדיפות בגולה, גם הדימוי של פליט יהודי המחפש מקלט ומוצאו כאן, גורם ליפי הנפש אי-נחת. הוא אינו מחמיא למי שמבקש ליצור כאן טיפוס אנושי חדש, בן הארץ כביכול, "ארי בן כנען" סטייל הסרט "אקסודוס", רחוק מן הטיפוס הגלותי כרחוק פול ניומן מן היהודי המעופף של מרק שגאל. בעצם, רצו להמציא כאן "ישראלי" שחדל מלהיות יהודי בכלל. ואם יהודי אינו - מה רוצה ממנו האנטישמיות?
הראשונים בארץ ששיחקו כך "בנדמה לי" היו נאמני הנאמנים של המפלגה הקומוניסטית בשנות ה-20 של המאה שעברה. הם הסיקו את המסקנה הקיצונית מהתרחקותם הנפשית גם מן העם וגם מן הארץ, חזרו על נשותיהם וטפם לרוסיה, מולדת הסוציאליזם, והקימו קיבוצים... בקרים. סופם, שאלה מהם שסטלין לא רצח בגל הטיהורים, שכניהם הרוסים או האוקראינים הטביעו למות בבארות כשהתקרבו צבאות הנאצים. למה? כי שלא כבעיני עצמם - הם עדיין היו... יהודים.
מילה במילה
את הראייה הצלולה והבהירה של האנטישמיות מעכירה גם הראייה השמאלנית את התוקפנות הערבית, שהם מקפידים לקרוא לה במונח המכובס "הסכסוך". אדם מהצד, שהיה לוקח את הטקסטים היוצאים מרמאללה ובכלל מן העולם הערבי ומניח אותם ליד ה"שטירמר" הגרמני ושאר פרסומים נאצים נגד היהודים, לא היה מוצא כל הבדל. הוא היה מגיע למסקנה שיש כאן העתקה מילה במילה או, לחלופין, שהשניים יצאו מאותו בית יוצר. ואם היו מספרים לאותו האדם, שהאב המייסד של 'העם הפלשתיני', המופתי הירושלמי חג' אמין אל חוסייני, מומן על-ידי הנאצים עוד בשנות ה-30 של המאה שעברה, היה שותף להפיכה נאצית בעירק ומרבית שנות המלחמה ישב בברלין, ההקים דיוויזיה של ס.ס., היה שותף פעיל לשואה וידיד של הימלר שהעניק לו דרגת גנרל בס.ס. ואף ניהל את השידורים הנאציים לכל העולם, ולא רק הוא - כל העולם הערבי העריץ את היטלר (לו קרא בשם החיבה 'אבו עלי') וייחל לניצחונו - אותו אדם מן הצד, שהיה רואה כיצד גם שפת ההסתה של גרמניה האנטישמית ופלשתין האנטישמית זהה, וגם העבר שלהם שלוב זרוע, היה ממשיל לנו את המשל האמריקני הנדוש, שאם זה מגעגע כברווז, מתנודד כברווז ונראה כברווז - חזקה עליו שהוא באמת... ברווז!
כלומר, לא רק שלאחר ששבנו לארצנו לא פסקה האנטישמיות בארצות המוצא שלנו, אלא גם בתוך ארצנו ומתוכה בוער כור פעיל של שנאת ישראל מבית היוצר הנאצי בקרב ערבים ומשת'פים יהודים.
וכמו שישראל אינה פוגשת את האנטישמיות בעולם המערבי במלוא העוצמה וללא עכבות - בגלל הבלמים האידיאולוגיים שמפעיל השמאל, כך היא אינה מתמודדת כראוי עם הנאציזם הערבי מפני ש'משטרת המחשבה' מתייגת את הנאציזם הזה כ"סכסוך לאומי" שבו לכל צד הזכות ל"נאראטיב", לגירסת היוולדות וזהות משלו, ולכן עלינו לקבל את הסיפור שלהם כמות שהוא, למרות הריח הנאצי הכבד הנודף ממנו.
נסכם: על המחנה הלאומי לדבוק בציונות הקלאסית, שאינה מתביישת לראות במדינת היהודים את המענה היחיד והמוחץ לאנטישמיות ואינה מהססת לקרוא לגולה - גולה, וליהודים בתוכה - לבוא לכאן ולהציל את עצמם, כפי שעשה ראש הממשלה אחרי הטבח בפריז למורת רוחם של כמה יפי נפש, שם וכאן.
כמו-כן, בל נהסס לנהוג בכל סממן נאצי שנמצא אצל מה קרוי "התנועה הלאומית הפלשתינית" כפי שהיינו נוהגים בשטן הנאצי עצמו, קרי: לעוקרו מן השורש.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
