הדמוקרטיה על-פי ההלכה היהודית

לא זכויות כי אם חובות הליברליזם הקיצוני - החובה לא לפגוע בנפש הזולת, החובה לא לפגוע בחירות האישית, הזכות לכבוד החובה לא לפגוע בפרטיות, השוויון, החובה לא לפגוע בקניין, החובה להעניק הליך פלילי הוגן.

בעקבות זוועות מלחמת העולם השנייה, הוקמה בשנת 1947 הוועדה לזכויות האדם. הוועדה ניסחה הצהרה בדבר זכויות האדם ששמה "הכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם", והיא בסיס לקביעת קנה מידה מוסרי להתנהלות בתחום זה.

בראש הוועדה המנסחת עמד רנה קסין, משפטן יהודי צרפתי, מראשי "אליאנס". מיוחסת לקסין האמרה כי: "ההצהרה הזו על זכויות האדם, אינה אלא ניסוח מחודש של עשרת הדיברות".

אכן, ישנה תמימות דעים בין החוקרים השונים בתחום זכויות האדם, כי מקורות היהדות הם המקורות החשובים ביותר לביסוס זכויות האדם. אף השופט בדימוס חיים כהן הודה כי: "חוקת התורה מבטיחה היטב את זכויות האדם". השקפת התורה על מעמד האדם היא שכל אדם נברא בצלם ולכל אדם ערך כעולם ומלואו.

בתנ"ך אוזכרו בפעם הראשונה בהיסטוריה זכויותיו הבסיסיות של הפרט למול עריצות השלטון. פרשת כרם נבות היזרעאלי היא דוגמה לגישה היהודית, המלמדת כיצד עומדת זכות הפרט, במקרה זה זכות הקניין, מול עוצמת המלך.

אחאב המית לבסוף את נבות, אך הוא נאלץ לעשות זאת בדרכי מרמה עקלקלות ולספוג ביקורת קשה מאת אליהו הנביא. פרשת נבות מצביעה על הפער העקרוני בין תפיסת ישראל ובין זו של עמי הסביבה בנוגע למהות המשטר המלוכני. על כל שאר העמים שלטו מלכים שתפסו עצמם כרשאים לעשות בנתיניהם ככל העולה על רוחם. כלל לא היה עולה על דעת הנתינים כי מותר לסרב לבקשת המלך, והמלך כלל לא היה מתעניין בזכויות הנתין.

אם המלך רצה שדה - מיד השדה היה שלו. אך כאן, מספר ספר מלכים, סירב נבות לבקשת אחאב; אחאב חוזר אל ביתו לאחר סירובו של נבות "סר וזעף" (מלכים א, כא, ד) והוא אינו מעלה על דעתו שום מוצא. איזבל הנכרית, הרגילה בשיטות המלוכה הפניקיות, מלמדת אותו פרק בעניין זה: "אתה עתה תעשה מלוכה על ישראל" (שם, כא, ז). אולם אפילו היא אינה יכולה לנהוג בגלוי בשרירות לב ובעריצות באווירת הנוהג הישר של המלוכה הישראלית. עליה לחפש צידוק חוקי ככסות למעשיה.

השמירה על זכויותיו של האדם התורה אינה מדברת על "זכויות האדם", כי אם על חובות האדם כלפי הזולת. היא אינה קובעת שלאדם זכות כזו או אחרת, אלא קובעת שהוא חייב לזולת את השמירה על זכויותיו. כך למשל, התורה אינה קובעת כי לאדם "זכות לחיים" אלא קובעת את איסור "לא תרצח" השומר על זכות הזולת לחיים. התורה אינה מרבה להדגיש את הזכות שיכול אדם לתבוע לעצמו, אלא מחייבת אותו להקפיד על יחסו לזולת. כך מקיימת היהדות חברה שמקפידה על זכויות חבריה ובד בבד יוצרת תחושת שיתוף ואחדות; כל פרט בחברה ערב לזולתו.

זכות היחיד לכבוד מודגשת רבות בתורה. מצוות רבות עוסקות בשמירת כבודו של האדם; אף הציבור מחויב לשמור על כבוד היחיד. ההלכה משווה את ביזוי וביוש האדם לרצח - (אדם המתבייש אוזל דמו מפניו כמו שאדם הנרצח אוזל הדם מגופו) - וקובעת כי "טוב לו לאדם שייפול לתוך כבשן האש ולא יבייש את פני חברו ברבים" כך פירשו חכמים את התנהגותה של תמר כלתו של יהודה, שהעדיפה להישרף באש ובלבד שלא ייכלם יהודה.

מבחינה עקרונית, אין התורה רואה הבדל מהותי בין אדם לאדם. דבר אינו מבדיל בין ערכו של אדם אחד למשנהו, זולת המעשים וההתנהגות: "מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך", חזר הקדוש ברוך הוא לרצות את משה. אמר לו, כלום משוא פנים לפניי? בין גוי ובין ישראל, בין איש ובין אישה, בין עבד ובין שפחה - עשה מצווה, שכרה בצדה".