הפיגועים בישראל אינם מזיזים כבר לאף אחד, אלא אם בסופם מתגלה כי המחבלים מצאו את מותם באופן המטיל דופי בתפקודם של כוחות הביטחון וכי יש בכך עילה לצאת למתקפה רבתי על ישראל מחוץ ומבית כאחד.
הפיגועים בטורקיה ובכל המדינות והאזורים שמצפון, ממזרח ומדרום לה, אינם מזיזים כמעט בכלל למדינות אירופה והמערב. מסתבר ש"אורך חיי המדף" שלהם בתקשורת ובזיכרון המערבי הציבורי והקולקטיבי הוא קצר להחריד.
מי זוכר שב-10 באוקטובר 2015 נהרגו בשני פיצוצים באנקרה בירת טורקיה 95 איש ו-246 אחרים נפצעו? מי זוכר שב-17 בפברואר 2016 נהרגו שם 29 בני אדם ונפצעו למעלה מ-60 בפיצוץ מכונית תופת, שב-14 במארס נהרגו 37 בני אדם ו-125 נפצעו בפיגוע מכונית תופת, ולקינוח ב-19 במארס נהרגו "רק" 4 תיירים, שלושה מהם ישראלים ואחד אירני, ונפצעו "רק" 11 איש, רובם ישראלים, בפיגוע שביצע מחבל מתאבד באיסטנבול?
דעות קדומות
לצערנו הישראלים, וכנראה גם לצער חלק מארגוני הטרור, פיגועים בטורקיה שבהם נהרגים ישראלים אינם זוכים לגינוי, אלא חלקם אף זוכים לברכה פומבית מאישי ציבור מקומיים כדוגמת אירם אקטאס, חברת מפלגת השלטון הטורקית, שהביעה תקווה שהפצועים הישראלים ימותו.
אפשר לנחש כי גם בקרב חובבי ציון אדוקים רבים נוספים במזרח התיכון, באירופה ובעולם מובעות דעות דומות הפוגמות בהד התקשורתי והמסר שאותו מעוניינים ארגוני הטרור האיסלאמי להעביר במלוא העוצמה לעולם המכנה עצמו "נאור", "תרבותי", "ליברלי" ו"חופשי", המכבד אדם באשר הוא אדם וכיוצא באלו מליצות וקלישאות.
די בפיגוע קטלני במידה בינונית, יחסית למקובל בסביבתנו, כדי להוציא את המרצע מהשק של
האיחוד האירופי, לחשוף בפומבי את דו-פרצופיותם ביחס לקדושת חייו של כל אדם ללא הבדל דת, צבע, לאום ומגדר, וביחס לזכויותיו הטבעיות, כמו גם למציאות שטופחת על פניהם.
גזל הכיבוש
מסתבר כי היו באירופה מי שחשבו שלהם זה לא יקרה משום שהם חסינים ואהובים על-ידי האיסלאמיסטים החוסים בקרבם. אולי הם חשבו כי פיגוע שבו נרצחים יהודים וישראלים, כמו זה ב"היפר כשר" שבפריז ב-9 בינואר 2015 או פיגוע הירי במוזאון היהודי בבריסל ב-24 במאי 2014 שבו נרצחו עמנואל ומירה ריוה ז"ל מתל אביב, הם אירועים חריגים המכוונים רק נגד יהודים וישראלים, וכי להם, המקומיים, זה לא יקרה. הרי הישראלים והיהודים מביאים זאת על עצמם כבר דורות, בגזל הכיבוש והדיכוי של הפלשתינים המסכנים באדמת ארץ ישראל היא פלשתין. ואז באו פיגועי יום שישי ה-13 בנובמבר 2015 בפריז, שבהם נרצחו 129 בני אדם, ונראה היה לרגע שהאירופים מבינים שהמציאות השתנתה לבלי שוב. ואולי לא.
האם נחוץ היה פיגוע שיגבה את חייהם של 31 קורבנות ועוד עשרות פצועים, כדי להוציא את האירופים שוב משלוותם, תמימותם ואיזונם, להאיר שוב בצבעי הדגל הלאומי של הקורבן התורן את מיטב המונומנטים ברחבי העולם, ואף לסחוף את המעצמה שמעבר לים בעקבותיהם, עם הכרזות ומחוות שכללו הורדה לחצי התורן של דגלי ארצות-הברית בנציגויות בעולם?
31 הקורבנות בבריסל גורמים כעת לפאניקה רבתי באירופה, כמו שאף פיגוע בטורקיה ובמזרח התיכון לא גרף: מרכזי תחבורה כגון שדות תעופה ותחנות רכבת הופכים ליעדים מבוצרים, כוחות צבא מציפים את הרחובות, אזרחים עומדים בתורי בידוק ארוכים בכניסות למתחמים אלה, כמו גם למתחמי ציבור אחרים. שיירות רכב ונחילי אדם המנסים לברוח מייצרים פקקים באורך עשרות ק"מ, הגבולות נסגרים והיד מוכבדת על תיירים ואזרחים, טקסים ונאומים רבי רושם נישאים מכל עבר ובכל אמצעי המדיה, נרות וזרי פרחים מונחים ברחובות ובכיכרות, התקשורת כמרקחה, והפוליטיקאים ההמומים מדקלמים מנטרות.
אז אל נא תגידו לעולם: "לי זה לא יקרה", שכן בעודכם אומרים זאת, דואגים אחרים להוכיח שהכל אפשרי.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
