אנשי גוש קטיף ומועצת יש"ע על תומכיהם - לוקחים מונופול על הדמוקרטיה, התנהלותה וערכיה. אריק שרון בדורו כדה-גול בדורו.
הטראומה של עזיבה בכוח - תלווה את המתיישבים שנים ואת הציבור הכללי לימים ספורים - אז למה להגיע לכך? ההתנגדות האקטיבית/פיזית - פועלת לטובת שרון. נס ביטול ההינתקות - רק במעשי הפלשתינים.
מרגיז, מכעיס, מעורר פליאה - איך קבוצה קטנה יחסית, מאמצת לעצמה "מנטרה" של דמוקרטיה מטעמה, בניגוד לכללי השכל הישר, והבנת מהות המושג דמוקרטיה.
בכל העימותים עם המשטרה, הציבור בכבישים, חיילים ושוטרים במחסומים או בשעת פינוי, נשמעות הזעקות של "מדינת משטרה", תסרבו פקודה אך מכל הקריאות והנימוקים, התמוהה ביותר והמופקרת ביותר נשמעת הן בפי המתנגדים והן ממנהיגיהם - היא הטענה שהמעשה לא דמוקרטי.
קחו למשל את ההחלטה האחרונה של ראש הממשלה - לסגור את המעברים לכניסה לגוש קטיף על-ידי הכרזת האזור כולו כשטח צבאי סגור. הזעקות שמקימים המתנחלים אינן מכוונות רק, להרעת תנאי החיים, שיבושים בתנועה, בהשגת הספקה וכניסת עובדים מקצועיים, אלא גם כנגד ההחלטה המדינית - משפטית על הטלת סגר או כתר נושם - בנוסח הצבאי.
ובכן בוא נבדוק תחילה את המצב המשפטי שנוצר עקב ההחלטה החריגה. גוש קטיף על יישוביו המיועדים לפינוי, נמצא מחוץ לגבולות ישראל, עליהם חלים הצווים של הממשל הצבאי והמוכרים על-ידי המשפט הבינלאומי. הריבון בשטחים אלה - הוא צה"ל המחזיק בהם כ"החזקה לוחמתית" - ולכן יכול אלוף הפיקוד להטיל עליהם באמצעות צווים את מרותו. אחד הצווים האלה - הוא הכרזה על השטח - כשטח צבאי סגור, על כל מגבלותיו ויתרונותיו, לרבות הסדרי התנועה והסדרי החיים הקהילתיים. אלוף הפיקוד פועל על-פי הוראות של שר הביטחון הפועל על-פי הנחיות של ראש הממשלה ובאישורה. עמדה זו אושרה גם ע"י בית המשפט העליון בפסק הדין על חוק פיצוי פינוי.
להדגיש - הצו עליו חתום ראש הממשלה, על סגירת השטחים בכניסה לגוש קטיף, נמצאים בשטח ישראל - ולכן סמכותו של ראש הממשלה כראש המערכת הביטחונית והמדינית - לקבוע הסדרים בדבר כניסה לגוש קטיף, בשל חשש לשיבושים, הפתעות, התנגשויות, התיישבות זמנית של מתנגדי ההינתקות וחדירת אלמנטים קיצוניים לגוש - לפני הפינוי.
ומאחר וראש הממשלה עומד לא רק בראש המערכת פוליטית, מדינית, אלא גם בראש המערכת הצבאית, הרי שפעולותיו הן בגבולות ישראל והן מחוצה לה, באמצעות צה"ל והמשטרה לגיטימיות ומבוססות.
כאשר מועצת יש"ע וגוש קטיף, טוענים בלהט שזהו צעד לא דמוקרטי ולגיטימי - הם שוכחים שלממשלה ולכנסת, המייצגים את רוב העם יש חובה להגן על הדמוקרטיה באמצעים שלרשותן - כולל המעשה של הגבלת תנועה לגוש, מחסומים, ביקורות על כל האי נוחות והסבל המתלווים לכך.
כל עוד המתנגדים פועלים במסגרות חוקיות והתנגדותם לגיטימית - אל להם להלין על הממשלה שמבצעת את החלטות הכנסת בדרכים לגיטימיות. הרי לא נוכל לקבל מצב, לפיו מתנגדי ההינתקות המונים בין 100-150 אלף איש, יכתיבו ויכריחו או יסחטו את הממשלה והכנסת ואת רוב הציבור (המונה כ-7 מיליון) לקבל את עמדתם בסוגיית ההינתקות.
אפשר להבין, ועל כך כבר נכתב רבות, את כאבם, סבלם, עצמת רגשותיהם לבצע מהלך כה דרמטי וטראומטי בחייהם. קשה לי להבין מה ישיגו המתיישבים בכך שיגיעו למצב של גרירה ופינוי בכוח מהבתים, לתמונות של נשים ילדים וטף, נגררים, מפוחדים, וחלילה פצועים, בכלובי ברזל או בלעדיהם שיפונו מבתיהם - מול תקשורת עולמית.
ניתן לטעון - שבכך יביעו את זעקתם וסבלם מול המצלמות - על קשיי הפינוי העכשווי ובמיוחד העתידי ביש"ע, ומצד אחר ניתן להשיב להם - "הטראומה" שהדבר ישאיר בלב הילדים והמבוגרים תהיה בתוכם לשנים רבות על כל השלכותיה, בעיקר השליליות.
נכון, שזה יצטלם יפה, מבחינת התקשורת - גברים, נשים וטף נגררים מבתיהם - העיתונים והטלוויזיה בארץ ובכל העולם, יחגגו. התוצאה לא תפעל בסופו של דבר לטובת המתנחלים ותומכיהם.
אדרבא - מי ש"ירוויח" מתמונות קשות אלו - תהיה הממשלה וראש הממשלה - שיוכיח לעולם על החלטתו, נחישותו וביצועה הקשה, של החלטת ממשלתו.
יש פרשנים והיסטוריונים המשווים בין גנרל שרון לבין גנרל דה-גול. שניהם זכו לשבחי אומתם וצבאם, עד שהחליט דה-גול על הנסיגה מאלג'יריה שאיימה בקרע חברתי ובסכנה של מרד גנרלים בצבא - במיוחד אלה שצידדו בהמשך השליטה באלג'יריה. דה-גול לא נכנע, לא נבהל והנסיגה בוצעה בהצלחה.
יש כל הסממנים - שכך יסתיים גם המהלך בישראל, למרות הקשיים, הלבטים, המהמורות שעוד נכונות בדרך. ואם אנשי גוש קטיף ויש"ע מצפים לנס - הוא יכול לבוא רק מצד הפלסטינאים ומעשיהם הקיצוניים, הבלתי צפויים כמו המשך הפיגועים בארץ ומתחי הקסמים, ולא מכיוונו של שרון. קשה להאמין, שהמהלך יעבור בשלום ובשקט ללא נפגעים - אך רצוי וכדאי להאמין.
