למען הגילוי הנאות ראוי להודות שהמורשת שמותיר אחריו "גנדי" היא, בסופו של דבר, מפוקפקת ועומדת לכן בסימן-שאלה די גדול. אחרי ככלות הכל נמנה "גנדי" עם קבוצת אלופים בדימוס בצה"ל שמיאנו, מן הסתם, ללכת בתלם הרגיל והמקובל, שעל-פיו התנהל המסלול הצבאי השוטף.
בדומה לאלופים המיתולוגיים בדימוס, אריק שרון ושמואל גורודיש, היה גם "גנדי" על תקן סורר-ומורה, שסרב לא אחת להתכופף למרות ולפעול תחת זאת על דעת עצמו. בחינת הרפתקן שאיננו צפוי.
זו בדיוק הסיבה לעובדה ש"גנדי", כמו אריק, וכמו גורודיש, לא יכלו להעפיל אי-פעם לפסגה הצבאית ולענוד על כתף דרגת רמטכ"ל. בדרכם ההפכפכה והבלתי-צפויה עלה בידם לערער את מוסכמותיו של הנוהל הרגיל והמקובל בצבא.
פספוס גדול
עם זאת ראוי להודות ש"גנדי" היה לוחם למופת. גם את אהבתו הגדולה והכנה לארצו - איש לא יוכל לקחת ממנו. אלא שאחרי ככלות הכל, יש למורשת יעוד חינוכי, וזה שמותיר אחריו "גנדי" עכשיו, רחוק מכדי להצדיק את עצמו.
"גנדי" דרך על מוקשים ללא ספור, יועלה עליהם ללא הצדקה. הוא נחשד ביחסים לא-תקינים עם לובשי-מדים כמותו, בהתנכלות לשבויים, ובפגיעה אנושה ביחסים שבינו לבינה. כל אלה מאפילים על מורשת הקרב ומורשת ארץ ישראל, שאלוף
רחבעם זאבי אמור היה להנחיל לדורות הבאים,
במאזן הכולל, יש לפיכך לדון את "גנדי" לכף-חובה. צר לי מאוד, אבל לאור מה שהוא הותיר אחריו - יקשה עד מאוד לחנך את הילדים של היום ואת בני הדורות הבאים לעתיד. הפספוס שבכך הוא גדול ומציק, אך זהו הלקח שיש ללמד.
בשביל לשמוע הדהוד של תוכניות המטכ"ל ושל...
