יציאת מצרים, הארה על המהות ועל העיקר

לשון המשנה במסכת ברכות "מזכירין יציאת מצרים" עוררה תמיהה בלב כמה וכמה פרשנים. מדוע 'מזכירין' ולא 'זוכרים'? האם זכר ליציאת מצרים היא עריכת טקס בו מספרים וזוכרים מתוך הסיפור "את הניסים ואת הנפלאות שנעשו לאבותינו במצרים" (לשון הרמב"ם) או שמא זכר ליציאת מצרים הן המצוות, עיקרן מצוות של צדק חברתי, שלשמן הוציא ה' אלוהינו את עמנו ממצרים, ועשיית המצווה כגון, " וְגֵ֥ר לֹא-תוֹנֶ֖ה וְלֹ֣א תִלְחָצֶ֑נּוּ כי-גֵרִ֥ים הֱיִיתֶ֖ם בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם" (שמות כ"ב, י"ט) והמקיים אותן מזכיר מעצם קיומן את יציאת מצרים. כיוצא בזה " לֹ֣א תַטֶּ֔ה מִשְׁפַּ֖ט גֵּ֣ר יָת֑וֹם וְלֹ֣א תַחֲבֹ֔ל בֶּ֖גֶד אַלְמָנָֽה. וְזָכַרְתָּ֗ כִּ֣י עֶ֤בֶד הָיִ֙יתָ֙ בְּמִצְרַ֔יִם וַֽיִּפְדְּךָ֛ ה' אֱלֹהֶ֖יךָ מִשָּׁ֑ם עַל-כֵּ֞ן אָנֹכִ֤י מְצַוְּךָ֙ לַעֲשׂ֔וֹת אֶת-הַדָּבָ֖ר הַזֶּֽה (דברים כ"ד,י"ז- י"ח).

תכלית השחרור של העם מעבדות הייתה הענקת ריבונות לעושי צדק ומשפט, לשוחרי שוויון וזכויות אדם, להשלטת החמלה על מערכי הלב. הנה כי כן, זוכר המספר את אירוע היציאה, ועושה מצווה כגון איזון משקולות והקפדה על הין צדק, ואלה מזכירים לו את תכלית האירוע. מי יודע, אם הצדק החברתי הוא הקשר במטפחת המזכיר את יציאת מצרים, או אם מציאת מצרים היא היא הקשר במטפחת המזכיר את היעוד של השחרור כעשיית דין ומשפט בארץ כמצוות האל הריבון בשמים.

חכמים שפסקו להקדים את קריאת המגילה בברכה "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על מקרא מגילה, לא פסקו להקדים את אמירת ההגדה בברכה "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לומר את ההגדה". לכאורה תמוה, כי לשון " וְהִגַּדְתָּ֣ לְבִנְךָ֔ בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא לֵאמֹ֑ר בַּעֲב֣וּר זֶ֗ה עָשָׂ֤ה ה' לִ֔י בְּצֵאתִ֖י מִמִּצְרָֽיִם" ( שמות י"ג,ח') המקדימה את מצוות ציצית, הוא לשון מצוות עשה, ומצוות עשה מקדימים לה ברכה. יש משיבים כי המגילה נקראת על-פי מה שהיא כתובה, מילה במילה, אין לגרוע ואין להוסיף, והקורא אותה כהלכתה יכול לברך על מצווה שנעשתה כמתכונתה השלימה.

ההגדה היא טקסט שכל המוסיף עליו ומרבה לספר "על מה שהיה ועל מה שאירע במצרים" (לשון הרמב"ם) הרי זה משובח, ועל כן, אין לבד ממתכונת שתיקנו חכמים מתכונת של מצווה שאפשר לברך על קיומה בשלמותה. רבינו אשר, הידוע בתוארו הרא"ש, מתרשם אחרת לחלוטין. באחת מתשובותיו הוא כותב, " ...וששאלת, למה אין מברכים על ספור ההגדה, הרבה דברים ציווה הקדוש ברוך הוא לעשות זכר ליציאת מצרים ואין אנו מברכים עליהם ... אלא שציווה הקדוש ברוך הוא לעשות המעשה ומתוך כך אנו זוכרים יציאת - מצרים, ולא דווקא הגדה בפה, אלא אם ישאל מפרשים לו". נראה לי כי הראש קורא את הפסוקים העוקבים אחר הפסוק של וְהִגַּדְתָּ֣ כפשוטם "וְהָיָה֩ לְךָ֨ לְא֜וֹת עַל-יָדְךָ֗ וּלְזִכָּרוֹן֙ בֵּ֣ין עֵינֶ֔יךָ לְמַ֗עַן תִּהְיֶ֛ה תּוֹרַ֥ת ה' בְּפִ֑יךָ כִּ֚י בְּיָ֣ד חֲזָקָ֔ה הוֹצִֽאֲךָ֥ ה' מִמִּצְרָֽיִם. וְשָׁמַרְתָּ֛ אֶת-הַחֻקָּ֥ה הַזֹּ֖את לְמוֹעֲדָ֑הּ מִיָּמִ֖ים יָמִֽימָה". וְהִגַּדְתָּ֣ לְבִנְךָ֔ היא מצווה חינוכית. אם הבן שואל - וְהִגַּדְתָּ֣!, משיבין לו. וְשָׁמַרְתָּ֛ אֶת-הַחֻקָּ֥ה היא מצווה מהותית. היא התכלית של יציאת מצרים.

לא הכל רואים עין בעין עם הרא"ש ובוחרים לראות "וְהִגַּדְתָּ֣" כתכלית של ההגדה וכמצווה להתמיה את התינוקות כדי שישאלו 'מה נשתנה' בכדי שהאב יוכל לקיים את המצווה של 'והגדת', ואפילו "... היה לבדו שואל לעצמו מה נשתנה הלילה" (הרמב"ם). שני ענקי ההלכה אינם חולקים זה על זה כדי לקיים דבריהם שלהם או כדי לבטל דברי חברם. הכתובים,גם והִגַּדְתָּ֣ גם וְשָׁמַרְתָּ, הם חד-משמעיים ואינם מאפשרים מחלוקת מעין זו.

הרמב"ם סובר כי הסיפור מבטיח את קיום השמירה מדור דור. זה כוחה של ההגדה. על כן הלשון היא "בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". יכולים היו חכמי ישראל לומר "חייב אדם לראות עצמו" ולפסוח על "בכל דור ודור", אבל אין דור דומה למשנהו, ועל כן אין הספור שמספרים בדור אחד הולם את כלי הקיבול של דור אחר, ומי שאמר, "... שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו" ידע שגם הכיליון בדור אחד אינו דומה לכיליון של דור אחר, ולכן, הסיפור שכל המרבה להוסיף עליו על-פי דורו הוא עיקר, כי הוא, הסיפור, זוכר, והוא, הסיפור, מזכיר והוא, הסיפור המורש והמותאם, מחזיר את השומע אל המהות הקיימת מעל לזרמים העיליים והתחתיים של הזמן. הרא"ש, אינו מדגיש את הסיפור בדגש חזק כל כך. הוא מדגיש. בדגש קל. הוא לא כופר בכוחו המחנך. אבל עיקר העיקרים בעיניו הוא עשיית המצווה שלשם קיומה בעולם בחר ה' להוציא את עמו ממצרים ולהוליכו להגדיל תורה ולהאדיר בארצו ובעולם כולו.

מחלוקת אחרת הבוחנת משמעות הזכירה, מצאה לה קן בבתי המדרש של חכמינו. הכתוב אומר כי מצוות הפסח תכלית קיום מצוות הפסח וביעור החמץ היא "לְמַ֣עַן תִּזְכֹּ֗ר אֶת-י֤וֹם צֵֽאתְךָ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם כֹּ֖ל יְמֵ֥י חַיֶּֽיךָ" (דברים ט"ז,ג'). התיבות "כֹּ֖ל יְמֵ֥י חַיֶּֽיךָ" כמו תובעות להידרש. המשנה בברכות מעידה כי התנא שמעון בן זומא דרש "ימי חייך- הימים, כל ימי חייך הלילות". חכמים לא קיבלו. הם קראו 'ימי חייך' - שנות חייך ואין בשנים חלוקה בין יום לבין לילה, ועל כן דרשו " ימי חייך - העולם הזה, כל ימי חייך - להביא לימות המשיח"! החיים, האמינו, אינם עוצרים עם מותו של אדם בעולם הזה. הנשמה - חייה נצחיים, ותוך חייה הנצחיים גם תזכה לחוות את ביאת המשיח, ואו אז, גם אז, יספרו ביציאת מצרים, מאורע שעוצמתו חוצה את הזמן הזה ומקרינה על הזמן העתידי. שמעון בן זומא, לא האמין למשמע אוזניו. שני פסוקים בירמיהו, "לָכֵ֛ן הִנֵּֽה-יָמִ֥ים בָּאִ֖ים נְאֻם-ה' וְלֹא-יֹ֤אמְרוּ עוֹד֙ חַי-ה' אֲשֶׁ֧ר הֶעֱלָ֛ה אֶת-בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם. כִּ֣י אִם-חַי-יה' אֲשֶׁ֣ר הֶעֱלָה֩, וַאֲשֶׁ֨ר הֵבִ֜יא, אֶת-זֶ֨רַע בֵּ֤ית יִשְׂרָאֵל֙ מֵאֶ֣רֶץ צָפ֔וֹנָה וּמִכֹּל֙ הָֽאֲרָצ֔וֹת אֲשֶׁ֥ר הִדַּחְתִּ֖ים שָׁ֑ם, וְיָשְׁב֖וּ עַל-אַדְמָתָֽם" (י"ג,ז'-ח') הציבו עצמם פתע בינו לבין חכמי ישראל. גם התובנה ההיסטורית הגביהה חומה.

שמעון בן זומא ידע כי בעולם הזה נגזר עליהם על ישראל להירדף - ולהיגאל, להימחץ - ולקום, להיהרג - ולחיות, וגזירת מצרים עתידה להחוויר אל עומת גזירות שצופן הזמן עד לביאת הגואל, וגודל הפדות האחרונה תהיה גדולה עד אין שיעור מן הפדות ומן ההצלה ממלתעות חיל פרעה, ועל כן שאל" וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח?" (ברכות י"ב,ב'). חכמים לא סטרו לא את החרדות ולא את התקוות שטלטלו את לבו של שמעון בן זומא, ולא עקרו את ירמיהו מנבואתו אלא אמרו " לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה, אלא שתהא שעבוד מלכיות עיקר ויציאת מצרים טפל לו, כיוצא בו אתה אומר (ישעיה מ"ג,ף י"ח) 'אַֽל-תִּזְכְּר֖וּ רִֽאשֹׁנ֑וֹת וְקַדְמֹנִיּ֖וֹת אַל-תִּתְבֹּנָֽנוּ'. 'אַֽל-תִּזְכְּר֖וּ רִֽאשֹׁנ֑וֹת - זה שעבוד מלכויות, וְקַדְמֹנִיּ֖וֹת אַל-תִּתְבֹּנָֽנוּ' - זו יציאת מצרים".

בכל דור ודור, גם בדור זה שלנו, אולי בדור זה שלנו יותר מאשר בכל דור ודור, מהדהדים חילופי הדברים בין שמעון בן זומא לבין חכמים בעוצמה מטלטלת. לא היה בעולמה של מצרים שעבוד מלכויות בזעם תופתי כבימים הנודעים היום כ"שואה". נר נשמת השורדים שנותרו בחיים מאז, הולכים וכבים ולא יוותר בעולם הזה מי שיספר 'מה שהיה ומה שאירע', אבל אנחנו, המסבים גאולי תש"ח בליל הסדר, שעלינו אמר ירמיהו 'אֲשֶׁ֣ר הֶעֱלָה֩, וַאֲשֶׁ֨ר הֵבִ֜יא', ואנחנו יושבים על אדמתנו, נאמר פסוקיו של ירמיה ונזכור שיח חכמינו בבתי ממדרשות בבל ונספר ביציאת מצרים בכל לב, אך נתבונן בהם כבקדמוניות, שזיכרם לא יסוף לעד, אבל ראשונות שחווינו, תהיינה - מצוות עשה שלנו - עיקר.