אבנרי - אריה אמיתי

עלעול באחד מספריו האחרונים של העיתונאי אריה אבנרי, "זעקי ארץ מושחתת", נותן לך מיד תחושה חזקה של אופיו של הכותב. שטף של מילים, הולמות, חובטות, מטיחות בקורא את מלוא הכיעור של הסיאוב, המרמה, הנהנתנות ושחיתות שהתפשטו בחברה הישראלית, ובפרט במוסדות השלטון שלה. אריה אבנרי לא היה איש של אנדרסטייטמנט, של רמיזות. הוא כתב כמו שדיבר, כמו שפעל - בשטף אינסופי של מילים ומעשים, מתוך בעירה פנימית במנוע שלא כבה לעולם.

ככתב משפטי, הכרתי את אבנרי בפאזה המאוחרת של חייו המקצועיים. הוא כבר היה עיתונאי במיל. ופעל במישור הציבורי - כיו"ר עמותת "אמיתי" ובהמשך כיו"ר תנועת אומ"ץ, שפעלה למען טוהר המידות ברשויות השלטון. משאביה של התנועה היו תמיד צנועים, אך היה לה נכס שערכו עלה על כל תרומה או משאב חומרי: אריה אבנרי, על הזיכרון ההיסטורי הפנומנלי שלו, על הניסיון המצטבר שלו בעיתונות ובעשייה ציבורית, על האנרגיות הבלתי אפשריות שלו להפוך כל אבן ולהתריע בשער בכל פרשה, ארצית או מקומית, מרכזית או משנית.

מאחורי החזות המחוספסת שלו הסתתר לב ענק, לב זהב. אבנרי לא חיפש לעשות לעצמו, לא רכב על גלים של הצלחה, אלא המשיך לפעול בצנעה, יום אחר יום, מפנה את תשומת הלב של התקשורת והציבור לעוולות שלטוניות, למכרזים תפורים, למינויים לא ראויים, לעסקות מושחתות של הון ושלטון, ולנבחרי ציבור שסטו מדרך הישר. "אנחנו לא מתייאשים ולא מרימים ידיים נוכח השחיתות הציבורית המפלצתית בקרב מנהיגים חסרי בושה", כתב בהקדמה לספרו האחרון, "אומץ לב", "לא מתייאשים מול אישי ציבור פורעי החוק הסדרתיים, ולא מאבדים את התקווה גם כאשר עינינו כלות מול נבחרי ועובדי ציבור שבזים למערכות המשפט ורודפים את אוכפי החוק". כאמור, לא איש של רמיזות דקות.

אבנרי היה מכור לתחקירים. הם ליוו את הקריירה העיתונאית שלו, את עשרות הספרים שכתב, ובסופו של דבר גם את הפעילות הציבורית שבה המשיך לחקור ולפרסם מידע שהגיע אליו. כל שועי ארץ הכירו אותו; נבחרי הציבור, שהייתה להם סיבה לחשוש מהפניית זרקור אליהם, חששו מפניו. הוא היה שייך לדור אחר בעיתונות, דור של אנשים שגם אם עברו לעיסוקים נוספים, גילו שמכתיבה עיתונאית ופובליציסטית אי-אפשר לפרוש באמת.

בשנים האחרונות, כשנטלתי על עצמי את ייצוגה של תנועת אומ"ץ בכמה תיקים בפני בית המשפט העליון, הזדמן לי גם לעבוד בצמוד לאבנרי. חוויתי את הגיבוי המוחלט שהוא מעניק לסובבים אותו, את הנכונות שלו ללמוד, לחשוב ולקבל החלטות ענייניות בלא להתקבע מראש על תוצאה, ואת המסירות הטוטאלית שלו לטובת האינטרס הציבורי, גם אם פירוש הדבר להרגיז גורמים רבי-כוח בזירה הציבורית, השלטונית והמשפטית.

נדמה לי שמה שהיה משמח יותר מכל את אריה אבנרי, הוא לדעת שמפעל חייו יימשך, וימשיך לפעול תחת ידיים בוטחות. ראיתי אותו ממשיך לפעול ככל שיכול היה, גם ממיטת חוליו, גם כשהמחלה כבר נגסה בו. הוא המשיך להיאבק עד רגעיו האחרונים. אריה אמיתי.