- "אמר רב יהודה, אמר שמואל: מפני מה לא נמשכה מלכות בית שאול? מפני שלא היה בו שום דופי, דאמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק: אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו; שאם תזוח דעתו עליו - אומרין לו: חזור לאחוריך" (יומא כ"ב, ב').
חכמי התלמוד רואים בכוח המשילות הבלתי מוגבל שצבר שאול המלך את הסיבה להפסקת שושלתו והעברת השלטון לבית דוד. לעמדתם, סמכויות יתר של כוח שלטוני ללא מנגנוני ריסון משמעותיים - גם אם השימוש הנעשה בהם הוא ללא דופי - הן חרב פיפיות ופגיעה באמון הציבור בשלטון החוק. על-פי עמדה זו, פרנס ציבור בעל סמכויות יתר ומשילות ללא עוררין, עלול לגרום בעקיפין לתוצאה הפוכה של אובדן השלטון.
במסגרת חוק ההסדרים לשנת 2006 הוקמה ב-1.1.2007 הרשות הממשלתית למים וביוב, כגוף המרכז את כל הסמכויות הנוגעות למדיניות משק המים והביוב. עד אז, היו סמכויות הפיקוח, האסדרה, חקיקת המשנה וקביעת התעריפים של משק המים והביוב מפוזרים בין גורמים שונים, החל משרים וכלה בנציבות המים.
בג"ץ לא התערב
לרשות המים והביוב סמכויות נרחבות של פיקוח ואסדרה, ומאז הקמתה היא התקינה אלפי כללים ותיקונים לכללים. ריכוז סמכויות הפיקוח, האכיפה והחקיקה הקנה לרשות המים סמכות כמעט בלתי מוגבלת בתחומה. בכוחה של הרשות ליישם, לכאורה, כל החלטה העולה על דעתה על-פי שיקול דעתה במסגרת התקנה או תיקון של הכללים שיש להם כוח של חקיקת משנה, כל עוד הם אינם מנוגדים לחוק המסמיך.
בג"ץ דחה עתירות שהוגשו על-ידי ארגונים חברתיים שונים (וגם על-ידי מרכז השלטון המקומי) נגד מסירת הסמכות המוחלטת לקביעת תעריפי המים לרשות המים, בלא הכפפה לאישור שרים או ועדה מוועדות הכנסת, כפי שהיה קיים בעבר.
ניתוח היתרונות והחסרונות הנלווים לריכוז סמכויות כה נרחבות בידי גוף אחד, הוא נושא למחקר מעמיק בהקשר רחב יותר של ממשל ומשילות והיחסים בין השלטון לפרט. הדברים בולטים בהקשרים של חיובים כספיים המוטלים על האזרח. די אם נזכיר, שרשות המים התירה לתאגידי המים והביוב במשך מספר שנים, במסגרת הוראות מעבר שהוארכו מדי שנה, להמשיך לגבות היטלי פיתוח תשתיות מים וביוב, על-אף שהרכיב ההוני של התשתיות אמור להיות כלול במסגרת תעריפי המים ומשולם על-ידי צרכני המים.
במאמר זה אבקש להתייחס לכללים שהתקינה רשות המים בקשר לניטור והזרמה של שפכים תעשייתיים למערכות הביוב העירוניות. הכללים נכנסו לתוקף לראשונה בשנת 2012, ולאחר תקופה של "ניסוי וטעייה" - שעלתה לתעשיינים, מסעדנים ובעלי עסקים רבים ממון רב - הם הוחלפו בכללי תאגידי מים וביוב (שפכי מפעלים המוזרמים למערכת הביוב), תשע"ד-2014. בכללים ישנה הבחנה בין שפכים "אסורים", אשר חל איסור מוחלט על הזרמתם למערכת הביוב, ובין שפכים "חריגים", אשר הותרו להזרמה ברמות מסוימות כנגד תשלום תעריף נוסף לתאגיד המים, על-פי נוסחא שנקבעה בכללים.
יותר שרירותיות
הכוח העצום הנתון בידיה של רשות המים, אפשר לה להסדיר באופן מוחלט תחום ששייך באופן מסורתי לרשות להגנת הסביבה, וזאת ללא מנגנוני ביקורת או ריסון. היא הפקידה בידי תאגידי המים והביוב סמכויות מרחיקות לכת של גבייה והטלת קנסות, המגיעות עד כדי פי שישה ממחיר המים, בגין כל חריגה מזערית מהרמות שקבעה באופן שרירותי בכללים. עיון בהבדלים שבין הכללים הישנים (משנת 2012) לחדשים (משנת 2014) מלמד, כי הרשות החמירה את מרכיב "השרירותיות", באופן המציב סימני שאלה רבים ונוספים לגבי הצורך בהגבלת סמכותה לפעול ללא ביקורת פרלמנטרית ראויה.
בנוסף, עיון מדוקדק בכללים החדשים מלמד, כי חרף ההצהרות על שקיפות נמנעה הרשות, לכאורה בכוונת מכוון, מלחשוף בפני הציבור את התוצאה הכלכלית הנובעת מיישום הכללים. כאן נכנסת לתמונה גם סוגיית איזון האינטרסים המתבקש בין הצורך לשמור על הסביבה ועל התשתיות העירוניות, לבין ההכרח לנהל חיים מודרניים וכלכלה מפותחת ותחרותית.
הגישה העיקרית בעולם המודרני לקביעת תקנים לטיפול בתוצרי הלוואי של פעילות תעשייתית בטרם שחרורם למערכות הביוב הציבוריות, היא גישת הטכנולוגיה הזמינה ביותר והישימה מבחינה כלכלית. גישה זו דוגלת בקביעת סטנדרטיים סביבתיים, המבוססים על התוצאות שתעשיה נתונה יכולה להשיג על-ידי שיטות טכנולוגיות זמינות וישימות מבחינה כלכלית, למניעת הזיהום או צמצומו לפני שחרורו למערכות הביוב.
נוקשות שלא לצורך
העולם המודרני מציב אתגרים סביבתיים לא קלים, וההתמודדות עימם מחייבת גמישות, שיקול דעת ובחינה רחבה של מפת האינטרסים, לרבות אלו של המגזר העסקי (אשר בעקיפין משליך על משקי הבית) וטובת המשק בכללותו. שלטון דמוקרטי תקין אמור לדאוג לכך שהחלטות בעלות השלכות ניכרות על תעשיות שלמות ולמעשה על המשק כולו, יתקבלו על-ידי הגופים הרלוונטיים, תוך מתן משקל ראוי למכלול השיקולים. אין זה ראוי ומקובל להפקיד בידי גוף ממשלתי האמון על נושא אחד, חשוב ככל שיהא, סמכויות נרחבות ובעלות תחולה חקיקתית, מבלי שהשלכות פעולותיו עמדו לביקורת פרלמנטרית ומבלי שנשקלו כל השיקולים הרלוונטיים.
גם לגופו של ענין, מתקבל הרושם של קביעת כללים נוקשים ושלא לצורך, ואשר אין בהם התחשבות במאפיינים המורכבים והמשתנים של המגוון העסקי. לא ניתן להטיל על מפעל או עסק לעמוד בערכים אבסולוטיים שאינם מתאימים לסוג הפעילות המבוצעת בו. גם מההיבט הסביבתי, אין בכללים ביטוי לשימוש באמצעים מידתיים להשגת התכלית הראויה תוך ראיית התמונה הכוללת.
כך, למשל, ייתכן שחומרי גלם במפעל מסוים מכילים ערכים מסוימים שחורגים מאלו שנקבעו בכללים, אולם בראייה כוללת של צורכי המתקן לטיהור השפכים, לא נגרם כל נזק לציבור או לתשתיות המים והביוב. ייתכן גם שקיומה של תעשיה מסוימת מצדיק סטייה קלה מהערכים הסביבתיים, כאשר התועלת בעידודה עולה על הנזק המזערי שנגרם בחריגה כזו או אחרת.
אמנם הכללים החדשים תיקנו במעט את העוול הרב שנגרם בכללים הקודמים, אולם הם זנחו את הסטנדרט הנורמטיבי המקובל של הטכנולוגיה הטובה ביותר הזמינה, ואת הצורך בסיוע למגזר העסקי להתמודד עם בעיות סביבתיות בדרך מאוזנת ובשיתוף פעולה.
כך הושמט מהכללים סעיף 4 (א), אשר אפשר לדרוש מהמפעל "לבצע טיפול מקדים בשפכים בטכנולוגיה המיטבית הזמינה (BAT) להקטנה כמותית של שיעור הרכיבים, כולם או חלקם, לפני כניסתם למערכת הביוב, לרבות דרישה להפרדת זרמי שפכים במפעל" לפני המסלול של הטלת קנסות ודרישה לעמוד בערכים אבסולוטיים.
לצערנו, תאגידי המים והביוב - המוכוונים על-ידי שיקולים כלכליים בלבד - מיישמים בדקדקנות ובאדיקות את הכללים הנוקשים, ולו בשל הפוטנציאל הטמון בהגדלת הכנסותיהם, ולאו-דווקא בשל הדאגה לאיכות התשתיות.
תעריף בעל אופי של קנס
נזכיר, כי בהפעלת סמכותה מחויבת כל רשות לפעול על-פי כל הכללים של רשות ציבורית, ובכלל זאת כללי הסבירות המינהלית והפעלת הסמכות בהגינות ובשיקול דעת. לטעמנו, מועצת רשות המים חרגה מסמכותה כאשר קבעה כללים מתחום איכות הסביבה בנושאים המטופלים בידי רשויות איכות הסביבה במסגרת רישוי העסקים. בנושא מורכב זה קיימות הנחיות אשר פורטו בדוח של ועדה ציבורית-מקצועית לקביעת הליכי תקינה להגנת הסביבה. מבחינת הדין, לכללים המפורטים בדוח, אשר אומצו זה מכבר בעבודה השוטפת של המשרד לאיכות הסביבה, יש מעמד של הנחיות מינהליות.
זאת ועוד: העיקרון החשוב ביותר, העובר כחוט השני בהוראות החוק המסמיך, הוא קביעת תעריפים והטלת חיובים לפי עקרון העלות המוכרת, כפי שנקבע בסעיף 80 לחוק התאגידי מים וביוב: "הרשות תהיה, לעניין חוק זה, רשות פיקוח ממשלתית שמטרתה להבטיח כי מתן שירותי המים והביוב על-ידי חברות שיוקמו לפי חוק זה, יהיה ברמות שירות, איכות ואמינות נאותות, ובמחירים סבירים על-פי עקרון העלות המוכרת".
לפי עיקרון זה, הסמכויות של מועצת הרשות מוגבלת לקביעת הוראות של גבייה והטלה של חיובים לפי העלות הריאלית של אספקת שירותי המים והביוב בלבד. הטלת תעריף גבוה, בעל אופי עונשי של קנס, מנוגדת לעקרון העלות וככזו נקבעה, לכאורה, בניגוד לחוק המסמיך.
הדברים צורמים במיוחד לאור סעיף 12 (ב) לכללים, המחייב את התאגידים לפרסם באתר האינטרנט שלהם את כל המידע הקשור להזרמת שפכים חריגים ואסורים, לרבות פירוט תוכניות הניטור והשפכים החריגים והאסורים שהוזרמו למערכות הביוב, אך "למעט פירוט סך החיובים לפי סעיף 11 לכללים", קרי: למעט הקנסות שהוטלו על-ידי התאגידים מהמפעלים שהזרימו שפכים חריגים ואסורים. שקיפות אמיתית אמורה לכלול הן את הקנסות שהוטלו והן את תחשיב העלויות הנוספות שנוצרו בעקבות השפכים החריגים, על-מנת להראות שעקרון העלות המוכרת נשמר. קיומו של מיתאם בין סכום הקנסות לתחשיב העלות הנוספת שנגרמה כתוצאה מהזרמת שפכי תעשיה, ילמד על נחיצותן והצדקתן של הכללים; ולהפך, העדר מיתאם ילמד על כללים שהותקנו בחוסר סמכות ובניגוד לחוק המסמיך.