תמונת ילדות שלי: ביום הזיכרון. צפירה. שלושה טקסים בזה אחר זה: ביד לבנים, בבית הספר,ובחלקה הצבאית בבית העלמין. הייתי ילדה. אני זוכרת רק את הסיפורים המעורפלים עליו, אבל זוכרת היטב את המצבה שלו. זוכרת את עצמי עומדת נפעמת מול מצבת האבן הפשוטה, שעליה נחקק שמו של דודי.
שלום כהן. או איך שכינו אותו וקראו לו כולם - שלומי. אותו לא הכרתי, שנהרג בעת שירותו הצבאי. באתר ההנצחה היה כתוב שלום בן יצחק (הכהן) ושמחה. נולד באב תרצ"ט (אוגוסט 1939) בעיר תרורנת שבמרוקו. לפני שהמשפחה עלתה לארץ בשנת 1956 למד בבית-ספר צרפתי וגם ב"ישיבה". היה בנאי מוסמך. גויס לצה"ל בפברואר 1960 ונפל בשעת מילוי תפקידו ביום כ"ד בתשרי תשכ"ב (4.10.1961). הובא למנוחת עולמים בבית הקברות בקריית גת.הוא היה רק בן 22. חייל בחיל לוגיסטיקה.
שלומי: כל יום כזה אני עוצמת חזק את עיניי ומנסה לדמיין אותך, ורואה אותך מחייך, זועף, מודאג. כמעט חשבתי שהכרתי אותך, ושוב נעלמת מעבר למסך הדמעות. הרי בצפירה הזאת לא ישמעו אם אזעק בקול רם.
אני זוכרת את תחושת ההשתייכות למשהו גדול יותר ממך. שרק שנים מאוחר יותר למדתי שיש לו שם: משפחת השכול. פתאום השיר של
מתי כספי ששר העצב אין לו סוף, לאושר יש ויש תפס מקום מרכזי אצלי. שלוש תמונות יחידות שנותרו מיותמות באלבום שדהה עם השנים, לוחם חסון, שנדמה שכבר לא רואים גברים כאלה. רעמת שיער שחורה שאפילו הכובע לא יכול היה לרסנה. חיוך בטוח שנעלם מפניהם של לוחמי סוף המאה שלנו. עיניים שלא ראו אינתיפאדה. עיניים מאמינות. בטוחות, שזוהי המלחמה הראשונה והאחרונה. כתפיים רחבות, אדירות כוח, ידיים שחושלו בעבודת בנייה. שפץ גוף שלווה אבל לא יהירה. העוזי הלפות לכתפו לא ידע כי הוא יהפוך עם השנים לנשק חובה.
כומתה מחוררת
בכל יום זיכרון אני מביטה שוב ושוב בתמונות שלו ומתפכחת יותר. מבינה שזהו מעגל קסמים מסוכן ומרדים. בסיוטים שלי אני רואה נעליים צבאיות מאובקות, ללא רגליים בתוכן. מצעד האיוולת. מדים מדיפים ריח של אבק ורצון לחיות. כומתה ישנה מחוררת כולה ודסקית אחת עם מספר אישי.
עם השנים הבנתי שטקסי הזיכרון הם המקום בו המשפחות השכולות נפגשות עם חבריהן "לצרה" ועם החברה הישראלית בכלל. ורק אחרי החיבוק הקולקטיבי הן נשארות עם האובדן עם האבל, עם הכאב הפרטי. הריטואל הזה של מנהגי המוות נתפס אצלנו כתופעה נורמטיבית. לבקר בבית העלמין גם 20 שנה אחרי. עם השנים הבנתי שזה ביטוי של אבל, לא מסובך. הבנתי פתאום שבחלקה הצבאית, מתחת לכל גושי האבן הדוממים מסתתרים מעשה גבורה, הקרבה, וחברות שאין כמותה.
אנחנו זקוקים ליום הזה, יום הזיכרון! כדי לשוב ולבחון שוב את זהותנו ויציבותנו כחברה. האבל בדד ישכון לו, בסופו של יום האבל הוא אישי, בודד, פרטי, האבל האישי הוא מסע לכל החיים. ההורים השכולים הפכו עם השנים "לאנדרטה חיה" של הבנים שנפלו. ציפו מהם שיהיו חזקים. שיישאו באחריות ההנצחה לנצח ולזיכרון עולם. שינשכו שפתיים ולא יפגינו את האבל שלהם. אסור להראות את הכאב בחוץ. מותר היה לחוות יגון רק מאחורי דלתיים סגורות.
מוזר, אף פעם לא דיברו איתי על הדוד שנפל. רק ביום הזיכרון הדליקו נרות נשמה. עלו לבית העלמין. בצפירה שתקו שתיקה רועמת. ואני תמיד אמרתי לכולם יש לי דוד שמת חייל, לא דוד חייל שמת. מתוך האבל והשכול אנו רוצים להמשיך הלאה. לא להקדיש יום אחד לזיכרון ובשאר הימים לשכוח, אלא לקחת עמנו את אלה שהיו ואינם. לחיות את חיינו בקדושה מתוך הרגשת השליחות. אנשים גדולים וגיבורים, רבים רבים, נפלו והשאירו לנו צוואה. "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל ונצעק אמן!
