צרוף אומלל של שכול ופוליטיקאים מתוסכלים

במדינת הסקנדלים והפסטיבלים סיפק לנו בימים האחרונים מבקר המדינה "עוד סיבה למסיבה". דוח סודי ביותר, לא גמור, שטרם עבר את סבב ההערות והתיקונים וטרם אושר סופית, וכבר סובב הוא בחוצות העיר משל היה עיתון היתולי. אילי התכנים שבו אינן היתוליים, אך דרך הטיפול וההתנהלות סביבו, היתולית לעילא ולעילא. שמועות, תביעות, דרישות, הצהרות, והתלהמויות - הורים שכולים ופוליטיקאים מתוסכלים בחבילה לא סימפטית אחת, מוזרה ואומללה.

בטקס הסיזיפי הזה היינו כבר מספר רב של פעמים בעבר, ואם זכרוני אינו מטעה אותי, ברוב המקרים הייתה המסקנה שיש להניח לבדיקות להסתיים, לסבב האישורים להיות שלם ורק אז, להביאו לידיעת הציבור עם כל ההסברים והתובנות הדרושים להפקת תועלת של ממש מעבודת הביקורת; מחשבות טובות לחוד, וביצוע קלוקל לחוד. אם נדרדר עתה את הליך הבדיקה לכדי חוכא ואטלולא, יהיה הדוח לפיקציה ולבדיחה עצובה נוספת של הדמוקרטיה האינפנטילית של ישראל.

על פניו נראה שהתהליך כולו לוקה בכמה לקונות חמורות:

• שחרור לתפוצה של דוח לא שלם, לא מאושר, בסיווג ביטחוני גבוה, באמצעות הדלפה; כן, הדלפה.

• העובדה שדוח זה הודלף חמורה לפחות כמו כל אחד מהליקויים שבדוח ומבטאת: רשלנות, חוסר אחריות, ניהול חובבני, סיכון הביטחון הלאומי וחיי חיילים המשרתים בעוטף עזה ובמקומות נוספים, שיתוק פעולתם של הגופים הבכירים והסודיים ביותר במדינה, והופעת סימני שאלה לגבי המנהיגות הלאומית, ועוד. את פרשת ההדלפות יש לקטוע אחת ולתמיד באופן חד וחריף וללא דיחוי. למצוא את המדליפים ולהעמידם לדין!

• התלהמות פוליטיקאים, לרבות אלה שבעצמם נמצאים בחקירות משטרה או בקיפאון עמוק ומטיפים מוסר לזולתם.

• תגובות מן המותן, עלובות ומאכזבת ביותר, של הממונים על צה"ל ועל ניהול המלחמה, עוד בטרם למדו לאשורם את ממצאי הדוח.

• אין להורים שכולים זכויות-יתר על פני אזרחים אחרים במדינה. דרישות אבסורדיות להפיץ דוח שהוגדר סודי ביותר, בטרם הסתיימה העבודה עליו ובטרם נבדק מה ממנו ראוי לפרסום, אם בכלל ומה לא, היא שערורייה. אסונם גדול ללא ספק, אבל אין הוא עילה לעשות פלסתר את החוק או את הביטחון הלאומי.

ָָ
• דוח הבודק את אירועי המלחמה הוא מסמך רציני מדי וחשוב מדי מכדי שהורים יהפכו אותו לכלי ניגוח נגד מנהיגות פוליטית שהם אינם "אוהבים". תחילה יש לבדוק; א"כ להחליט אם דרושה חקירה נוספת ולבסוף יש להסיק מסקנות - לא להפך.

הקרקע הטובענית שעליה מהלכים כמעט כל המתלהמים - פוליטיקאים, הורים, עיתונאים ואחרים, פוגמת בתוקף המוסרי והמעשי של הדרישה לבדיקה יסודית. פוליטיקה, כידוע, איננה מדע מדויק ואך טיבעי - גם אם לא הכרחי - שמה שהיה שנוי במחלוקת אידיאולוגית לפני המלחמה, ישאר כך גם לאחריה, במיוחד אם המלחמה לא הסתיימה בניצחון היסטורי מוחץ. אולם, היכן נאמר שהיא אמורה הייתה להסתיים בניצחון כזה? ניהול מלחמה הוא אמנות ולא מדע והגדרת מטרות מלחמה היא פררוגטיבה של ההנהגה הלאומית הנבחרת ולא של אף אחד אחר; גם לא של הורים שכולים.

הממשלה החליטה לא להפיל את שלטון החמאס ברצועה, וטעמיה עמה. זה איננו חלק מניהול המלחמה, זו החלטה פוליטית. המלחמה נועדה להפסיק את ירי הטילים על ישובים אזרחיים - כך הוגדרה מראשיתה. בהמשך נוספה לה המטרה של חיסול מנהרות התקיפה המאיימות על ישראל, בעיקר על יישובי עוטף-עזה. דומה שמקור מקור התלונות המוקדמות והמתלהמות, מלבד פוליטיקה קטנונית, הוא בפער ציפיות בין מה שהושג לבין משך הזמן ומחיר הדמים ששולם. אולם פער-ציפיות איננו קריטריון להערכת תוצאות מלחמה; מטרות שנדרשו ולא הושגו הם כן קריטריון להערכת המלחמה כמוצלחת או כושלת.

לכן, דעתם של המשיגים למיניהם על הממשלה אינה לגיטימית וצודקת כיום יותר משהייתה לפני מבצע צוק איתן, למעט בקונטקסט של המלחמה עצמה ודרכי ניהולה, וגם אז רק על-יסוד בדיקה יסודית ומשוחררת מפניות ודעות-קדומות.

בכל מהלך לאומי מורכב, ניתן יהיה, כנראה, למצוא מקומות הטעונים תיקון ושיפור. אנא, הירגעו, הפסיקו את מחול השדים המיותר ותנו למדינה לפעול בשכל ישר ובאחריות. ההתנהלות הנוכחית היא לא לכבודם של "הרוקדים על-הדם" ומבקשים להשיג בכך יתרונות כאלה ואחרים; אך בעיקר אינה לכבוד לאלה ששילמו בדם את מחיר שימור העצמאות והקיום הלאומי שלנו.