ד"ר מרדכי קידר מאוניברסיטת בר-אילן, אחד המומחים הבולטים בעולם לעולם המוסלמי ולשפה הערבית, נתן הרצאה בה הוא הביא הסבר מחקרי מדוע ירושלים נתפשת בעיני המוסלמים כעיר קדושה למרות שהיא גם אינה מופיעה בקוראן, וגם כשמייסד האימפריה המוסלמית (שהיה חברו של מוחמד בעודו בחיים), החליף השני, עומר בן אל-ח'טאב, לא התייחס להר-הבית כמקום קדוש לאיסלאם או בעל חשיבות לנביא מוחמד. במילים אחרות - כיצד ירושלים נהפכה להיות עיר קדושה למוסלמים.
לפני כן, מסביר ד"ר קידר מה המקור של מסגד אל-אקצה באיסלאם - בקוראן מסופר כי מוחמד היה מבקר לעיתים קרובות בעיר של מאמינים בדרכו בשם טאיף. המסע אל אותה עיר, שהייתה כ-40 ק"מ דרומית-מערבית למכה, נמשך כיומיים, ולכן הוא היה מבלה את הלילה בכפר שבו גם הייתה לו קבוצה של מאמינים בשם ג'יהרנה.
בג'יהרנה היה וואדי שבו היו שני מסגדים - המסגד בגדה הקרובה של הנהר לכפר נקרא "אל מסג'יד אל-אדנא" (המסגד הקרוב), והמסגד בגדה הרחוקה של הנהר נקרא "אל מסג'יד אל-אקצה" (המסגד הרחוק). בפרק 17 בקוראן מסופר כיצד אלוהים לקח את מוחמד באמצע הלילה מהכפר בו בילה את הלילה אל המסגד הרחוק והחזיר אותו חזרה. בני תקופתו של מוחמד הבינו את הסיפור הזה פשוטו כמשמעו מכיוון שהם ידעו היכן המקומות האילו, טאיף וג'יהרנה, נמצאים באזור שהיום נקרא ערב הסעודית.
בנוסף, ד"ר קידר אף מוסיף גם סיפור שמספר ההיסטוריון החשוב ביותר של האיסלאם אבו ג'עפר מוחמד אִבן ג'ריר א-טבּרי על החליף השני - עומר בן אל-ח'טאב, אשר כובש את אזור "השאם" (סוריה, לבנון, ירדן וישראל) ומגיע לירושלים. יחד איתו מגיע יהודי ממוצא תימני בשם כעב (שהיה גם מקורב למוחמד עוד מתחילת דרכו). כאשר הם מגיעים להר-הבית, כעב מסיר את נעליו עקב קדושת המקום. עומר שואל אותו מה פשר מעשיו. כעב עונה כי מדובר במקום קדוש, עומר בתגובה מתעצבן ואומר לכעב שהוא מנסה להחדיר רעיונות יהודיים לתוך האיסלאם ועליו לשים מיד את נעליו, וכעב מכורח האילוץ שם בחזרה שאת נעליו. משמע, עומר שהיה מקורב למוחמד בימי חייו, במאה ה-7, עדיין לא יודע שירושלים היא מקום קדוש למוסלמים.
שמונה שנים
אם כן, לפי גרסתו של ד"ר קידר, איך ירושלים נהפכה להיות עיר קדושה למוסלמים?
בשלב מסוים, עקב שיקולים שונים, החליט החליף החמישי להעביר את הבירה של האימפריה המוסלמית ממכה לדמשק. החלטה זו גרמה לכך שכל אוצרות העולם הנוצרי אשר נבזזו מהכנסיות של האימפריה הביזנטית הועברו לדמשק, מה שגרם לתושבי דמשק, שלא יצאו למלחמה, להיות מאוד עשירים.
העושר הכספי של תושבי דמשק גרם להם לנהוג בדרך של הילולה, הכללה שורה של מעשים אשר אינם תואמים את מצוות האיסלאם. אך עם כל חטאיהם, הם האמינו שאם הם הולכים למכה פעם בשנה ומבצעים את מצוות החאג' (המהווה מצוות יסוד באיסלאם) הם מחפים על העוולות שהם עושים.
חטאיהם הרבים של תושבי דמשק פשטו בקרב כל האימפריה המוסלמית, ולכן בשלב מסוים, בשנת 682, הבדואים במכה, תחת הנהגתו של עבדאללה אבן א-זובייר לא הסכימו לתת לאנשים מדמשק לעלות למכה ולבצע את מצוות החאג'. הבדואים במכה טענו כי קודם הם צריכים להפסיק לבצע חטאים בדמשק ואז לעלות לחאג', וכך במשך שמונה שנים לא נתנו לעולים מדמשק להגיע לחאג'.
מכיוון שעלייה לחאג' היא מצוות יסוד באיסלאם, חכמי הדת בדמשק חשבו על מקום חלופי לעלות בו אל החאג'. בשלב מסוים, הם הציעו את ירושלים כמכה חלופית כדי שיהיה להם מקום לבצע את החאג'. אך עקב העובדה כי ירושלים לא מופיעה בקוראן, היה צריך לתת לעלייה לירושלים צידוק באיסלאם. ולכן, הם הוסיפו פרק בחדית' (התורה שבעל-פה של האיסלאם) העוסק בירושלים.
יתרונות ירושלים
באותו סיפור שכתבו, הם לקחו את הסיפור של אל-אקצה מהקוראן והעבירו אותו מאזור ערב הסעודית לירושלים. שם הם קבעו כי מוחמד הגיע על חמור מעופף בשם אל-בוראק (סיפור הדומה לסיפור של פגסוס מהמיתולוגיה היוונית) לירושלים ומשם עלה לשמיים, שם עשו לו סדרה של מבחני נבואה מצידם של מלאכים, נביאים וצדיקים מהיהדות והנצרות ובסוף אללה נתן למוחמד את מצוות התפילה והוא התפלל בראש כולם. סיפור זה הוא צידוק נוסף באיסלאם על העובדה כי האיסלאם עליון על היהדות והנצרות.
כדי לתת ביסוס נוסף לעובדה כי ירושלים עליונה על מכה כמקום קדוש, חכמי הדת באיסלאם הוסיפו ספרות שלמה הנקראת "שבחי ירושלים" או "יתרונות ירושלים" הכוללת אלפי סיפורים כדי לשכנע את הציבור להגיע לירושלים לחאג' ולא למכה. כגון: סיפור שבו מוחמד כביכול אמר שאם אדם מגיע למכה יש לו 7 פעמים שכר בגן-עדן, ואם הוא מתפלל בירושלים אז יש לו 77 פעמים השכר. דוגמה לסיפור נוסף בחדית', הוא שמישהו שמע את מוחמד אומר, כביכול, שאם עיוור הולך לישון ברחובות ירושלים אז למחרת הוא יראה.
באותם שנים, נבנתה כיפת הסלע ואבן השתייה הקדושה ליהודים הפכה להיות מקום קדוש למוסלמים כדי ליצור תחרות דתית לכעבה שבמכה. וכך, במשך שמונה שנים המוסלמים מדמשק, המשוכנעים מכל הסיפורים שנכתבו על ירושלים, ביצעו את החאג' בהר-הבית.
לפי ד"ר קידר, לאחר שהמוסלמים מדמשק הורשו לחזור לבצע את מצוות החאג' במכה, כל הסיפורים על ירושלים "הוכנסו לארכיון" ונשכחו. ירושלים נשכחה ואף הפכה להיות מזבלה לחומרי בניין, מלבד תקופות בהן המוסלמים זיהו כי יש סיכון שבני דתות אחרות ישלטו בירושלים - הראשונה היא בתקופת הצלבנים, השנייה במלחמת העולם הראשונה והשלישית היא בתקופת הציונות וקיומה של מדינת ישראל. כדי לתת צידוק בעיני המוסלמים למלחמה כנגד עמים לא-מוסלמים על ירושלים שלפו את כל הסיפורים הללו והשתמשו בהם מחדש.
כהוכחה לקשר הפיקטיבי שיש למוסלמים לירושלים, תקי אד-דין אחמד אִבּן תיימיה אחד מחכמי ההלכה הכי חשובים בהיסטוריה של האיסלאם שחי בתקופת המלחמה כנגד מסעות הצלב הנוצרים, מחבר ספר שלם שבו הוא אוסר לעלות לירושלים לחאג' ואוסר לישון בירושלים כדי להתרפא ממחלות. וזאת מכיוון שהוא הבין שהקשר לירושלים הוא לא קשר דתי אלא פוליטי, במסגרת המאבק בין מרכז האימפריה המוסלמית בדמשק לבין המרכז במכה. ולכן הוא הוריד את ירושלים לרמה של כל עיר באימפריה המוסלמית.
הרצאתו של ד"ר מרדכי קידר.
