נכבת השקר מול נכבת האמת

ב-15.5.2016 ציינו ערביי ישראל את יום הנכבה בסדרת אירועים שהשקר ביסודם. אין לכך הגדרה אחרת. המגמה המבצבצת מאחרי אירועי יום השנה לנכבה הערבית היא כפולה. האחת ליצור נרטיב כלשהו, מבוסס היסטורית כביכול, לביסוס/אישור קיומו של "עם" פלשתיני. עם שגורש, כישות אחת כוללת פלשתינית לאומית, על לא עוול בכפו, ממקום הולדתו. נעקר ממנה, כביכול. בה בעת אמור סיפור הנכבה לספק אליבי מוצק להנהגה הערבית המקומית ולאחיהם, מנהיגי מדינות ערב, האומר: הם לא פישלו, כי מולנו עמדו היהודים מצויידים היטב על-ידי האימפריאליסטים. מולם לא ניתן היה לעמוד למרות הלחימה האמיצה שלנו, הפלשתינים.

בכל האירועים הללו, ותהליך בניית הנארטיביים דלעיל, אין אף שמץ של נטילת אחריות, לא של המנהיגות המקומית (שברחה, כדי לחזור בראש הצבאות הפולשים, הגיבורים), ולא על-ידי כל מנהיגות ערבית אחרת, בחו"ל, שנותרה על כסאה (והיא נושאת באחריות לעצם הבריחה). ועוד מטרה בפני המארגנים: יצירת נראטיב לאומי נוסף, הפעם אנטי ישראלי ולימים גם אנטי יהודי, שיסביר את הגל הגדול של הנמלטים מהישובים הערביים, שננטשו בהמוניהם, כאילו גורשו בפועל על-ידי ישראל הרשעה. ישראל היא זו שהפרה את החוק הבינלאומי וביצעה "בהזדמנות" זו גם פשעים בינלאומיים כבדים מנשוא...

כל האמירות הללו בין אם נאמרו במפורש כיד הרטוריקה הדמגוגית הטובה על המסורת הערבית, שאיננה מבחינה לצערנו בין אמת לשקר, ובין אם היא מתעלמת "סתם" מהעובדה (שישראל גם לא פעלה להדגשתה) כי מעולם לא היה גירוש יזום של ערבים ממקומות מגוריהם, מעולם לא נעשתה פעולה כזו על-ידי צה"ל או על-ידי גורם מוסמך יהודי אחר, כל שהוא, להוציא שני יישובים ערביים בלבד. האחד ישוב בשם קולוניה הלא היא מבשרת ציון דהיום והשני לוד. מיותר לציין, אף זאת עובדה היסטורית, כי היישוב היהודי הקטן, כ-600,000 איש, הותקף על-ידי יישוב ערבי הגדול ממנו פי שניים (כמיליון ומאתיים אלף ערבים).

במקרה הראשון נזדמן לי לשוחח עם אורי בן ארי שנתיים לפני מותו בביתו בתל אביב. בן ארי היה אחד ממפקדי הכוח שפעל בלחימה על הקסטל הסמוך. קרב דמים שידע תהפוכות גדולות עד לכיבושו הסופי ב-9.4.48. בן ארי, שהיה מועמד בטוח לרמטכ"לות, אילולי תקרית שק הסוכר המפורסמת, סיפר על דו שיח שהתקיים בין מפקדי צה"ל, המנצחים המותשים, על ההר, לבין תושבי קולוניה הסמוכה. הכפריים ביקשו מצה"ל להימנע מגירושם. בן ארי סיפר לנו (לי ולרעייתי), כי הוא הטיח בהם את אשמתם ההיסטורית: השחיטה הגדולה שביצעו הם, במו ידיהם המגואלות בדם, בתושבי מוצא, שכנתם. רק תשע עשרה שנה קודם לכן, ב-1929. הוא אמר להם כי מידת הרחמים תגן עליהם בכל הנוגע לעצם חייהם. "צה"ל לא נוהג לפגוע באזרחים", אמר להם, "אף שאנו יודעים מי האנשים, תושבי הכפר שלכם, שביצעו את הרציחות דאז. אתם ביצעתם רצח מתועב ולא חסתם על ילדים ועל נשים. עליכם להסתלק מיד ולנטוש את הכפר. אני מציע לכם, לא להיתקל שוב בחיילי צה"ל. יש ביניהם כאלה שהם צאצאי הנרצחים דאז", הזהיר אותם. תושבי קולוניה אכן יצאו את כפרם ללא פגע.

לוד, לעומת זאת פונתה חלקית, בעקבות החלטה של הדרג המדיני ופיקוד צה"ל. כאן פעלה ההבנה כי העיירה שוכנת על פרשת דרכים איסטראטגית מהמעלה הראשונה. כולל צמתי רכבות, כבישים ושדה תעופה, היחיד אז בישראל, בעוד הלגיון הערבי, כוח בריטי למעשה מאומן ומצויד היטב, לוטש עיין ומאיים בעצם נוכחותו מהגבעות הסמוכות.

בכלל הסיפור המורכב של מלחמת השחרור, ברור לחלוטין כי לטוענים הערביים לנכבה, אמירות שאינן מגובות היסטורית, ייחוס "פשעים" לישראל שלא היו ולא נבראו, בהם מואשמת ישראל כביכול. לא בוצע רצח עם, לא בוצע גירוש יזום, ולמעשה, כל מהלך המלחמה, להוציא השלב בו נכנסו למערכה כוחות ערביים זרים, ישראל הגיבה בעיקר על מהלכים יזומים ערביים.