|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
ההבדל המהותי בין שתי הנכבות, הגרמנית והפלשתינית, הוא בסיומן: גרמניה הכירה רשמית בגבול החדש, המקוצץ, המכונה "קו אודר-נייסה" ונשאה בתוצאות. בין היתר, קלטה בארצה ההרוסה את שיטפון מיליוני הפליטים מבלי להקים קלנדיה או בלטה גרמנים
|
|
הפלשתינים מציינים את יום הנכבה [צילום: פלאש 90]
|
|
|
|
|
לרגל "יום הנכבה" ראיינו ב" קול ישראל" פרופסור פלשתיני, שתמצת את תחושתו כלפי מדינת אזרחותו, ישראל, במלים: 'אני מרגיש כמי שנאנס'. המראיינת, לבטח ממחנה השלום, חפרה וחפרה להוציא מן האיש שביב תקווה לדו-קיום, ולא הצליחה. ובאמת, איך תוכל להצליח במקום ששמחתו של האחד היא אבלו של האחר, ולהפך? שאלתי את עצמי, האם המצב הדלקתי הזה, שכבר נמשך 68 שנים, הוא יחיד במינו בעולם, ואם כן - למה? אלזס-לוריין, בעלת אוכלוסיות דוברות גרמנית וצרפתית, הייתה נתונה לשלטון צרפתי וגרמני חליפות. היו בעיות של נאמנות, אך הן לא היו ממאירות כמו "הסכסוך" הפלשתיני-יהודי. בכל העולם חיים מיעוטים בני עם שהוא אויב - או היה אויב - למדינתם, כמו למשל חבל קוויבק הצרפתי בקנדה, שלפני כ-250 שנה עבר לאנגליה כתוצאה ממלחמה. לא ידוע שמי מהם סיכן או מסכן את שלום העולם כפי שעושה המיעוט הערבי בארץ ישראל. יוצאים מן הכלל רק המיעוטים הגרמנים במזרח אירופה ערב מלחמת העולם, והגרמנים הסודטים בצ'כוסלובקיה במיוחד. דרכי החתרנות שנקטו דומים לשיטות הפלשתיניות, ובראש וראשונה העמדת עוד ועוד דרישות, דמוקרטיות וחוקתיות כביכול, כשהכוונה היא להביא לחורבן המדינה ולכיבושה על-ידי גרמניה הנאצית. המזימה, שהטביעה את האנושות בדם, עלתה בידם לכמה שנים, אך הסתיימה ב"נכבה": מיד אחרי השחרור ב-1945 גורשו לגרמניה כ-800,000 גרמנים סודטים, גירוש "פראי" וספונטני, ובשנת 1946 גורשו על-פי חוק עוד כ-3 מיליון גרמנים. רכושם של המגורשים הוחרם וממשלת צ'כיה דוחה כל דרישה לתשלום פיצויים. ה'נכבה' הגרמנית בכללותה הקיפה 12-14 מיליון נפש שגורשו מכל מזרח אירופה, פלוס בין חצי מיליון למיליון אזרחים שמתו או הומתו בתהליך הגירוש. גרמניה איבדה שטחים נרחבים, ובתוכם ערים חשובות כמו קניגסברג, ברסלאו ושטטין. ההבדל המהותי בין שתי הנכבות, הגרמנית והפלשתינית, הוא בסיומן: גרמניה הכירה רשמית בגבול החדש, המקוצץ, המכונה "קו אודר-נייסה" ונשאה בתוצאות. בין היתר, קלטה בארצה ההרוסה את שיטפון מיליוני הפליטים מבלי להקים קלנדיה או בלטה גרמנים. והעיקר - היא הכירה באשמת תוקפנותה והשלימה עם מפלתה מבלי להאשים אחרים, ועל דעתה לא עלה להמשיך לחתור לחורבן מנצחיה או אפילו לתבוע החזרת פליטיה למקומותיהם. באחת ההרצאות שנתתי בפני קהל גרמני הם דחו נמרצות כל השוואה שעשיתי בינם ("הלא אנחנו היינו התוקפנים!") לבין הפלשתינים ("התמימים"). חשבתי לי, שלהתייחסות כזאת מתאימה המנטרה "שלום עושים עם אויבים" - אויבים לשעבר, שחדלו להיות חורשי רעתך. לעומת זאת, עם אויבים בהווה, איך אפשר "לעשות שלום"? גרמניה אינה מציינת את יום כניעתה באבל וזעם. אין לה געגועים לימי הנאצים, מפני שנטשה את האידיאולוגיה של הימים ההם .לעומת זאת, הפלשתינים מטפחים את הטראומה שלהם בגלל דבקותם המתמדת באותן האמונות והשאיפות שדחפו אותם,ב-15 למאי 1948, לצאת למלחמת השמד נגדנו: שלילת הציונות והמדינה היהודית, פרייה; שלילת זכותם של כופרים לשלוט במזה"ת (דאר-אל-איסלאם) כל עיקר; שלילת היות היהודים עם בכלל, ולא אספסוף עם דת משותפת, שאינו צריך לארץ; שלילת כל קשר וזכות היסטורית של היהודים על הארץ, מפני שהיורשים הפיסיים של תושביה הקדמונים - כנענים, יבוסים וגם בני ישראל - הם רק הערבים הפלשתינים. בגרמניה, רק נאצים מבכים עדיין את הסבל שהביאו על ארצם. בארץ ישראל, הערבים ה"מקדשים" את הנכבה חולמים לראות את קץ "האימפריאליזם והקולוניאליזם הציוני" כאן ועכשיו, ואת הארץ חוזרת לחיק האיסלאם. שלום יהיה כאן, רק כשיום העצמאות לישראל לא יהיה עוד יום אבל לערב. לא רגע לפני כן. |
| תאריך:
|
19/05/2016
|
|
|
עודכן:
|
19/05/2016
|
|
אליקים העצני
|
|
|
|
|
|
כותרת התגובה
|
שם הכותב
|
שעה תאריך
|
|
|
|
1
|
|
פועה
|
19/05/16 14:06
|
|
|
|
|
|
טיל אוילנשפיגל
|
19/05/16 15:40
|
|
|
|
2
|
|
טיל אוילנשפיגל
|
19/05/16 14:23
|
|
|
|
3
|
|
אברהם 10100
|
20/05/16 07:49
|
|
|
|
4
|
|
אבי געזונט
|
21/05/16 00:11
|
|
במסגרת ניהול הערר בפניה, נדרשה (4.5.16) ועדת הערר לשאלה האם ובאלו מצבים היא רשאית לאשר פשרה שמשמעותה הפחתת החיוב בהיטל השבחה. זאת, לשם החלטה בבקשת הצדדים לאשר הסכם פשרה, שמשמעותו הפחתה משמעותית של גובה החיוב (מ-7.75 מיליון שקל ל-2.25 מיליון שקל). בבסיס הרצון לאשר פשרה עמדו סיכונים משפטיים הכרוכים בניהול הערר, שהתייחסו בין היתר ליישום הלכות ותיקות ומתפתחות (קנית, הוניגמן ובר-יהודה) שרק לאחר מתן החלטת הביניים הנדונה, נסתם עליהן הגולל על-ידי בית המשפט העליון (10.5.16).
|
|
|
|
|
שנים של עבודה ומאמץ, כמה זמן ואנרגיה אנו משקיעים בבניין האישיות שלנו. כבר מגיל צעיר יחסית, שבו אנו מתחילים להיות מודעים לעצמנו, אנו חושבים על שכלולו של עולמנו הפנימי והנגזרות הרבות שיש לכך - על אלו מידות לעבוד, מה צריך לתקן, אלו כישורים לפתח ולשכלל, ממה צריך להיזהר וכו'. זהו תהליך אינסופי שמלווה אותנו כל החיים.
|
|
|
|
|
1. הואיל והאלוף יאיר גולן, שהעז ברוב כסל להשוות בין שני מצבים שאינם בני השוואה: התנהלות העם היהודי כאן ועכשיו, מול "תהליכים מעוררי חלחלה שהתרחשו בגרמניה לפני 70, 80 ו-90 שנה", לא פירט למה כיוון המשורר, לא נותר לנו אלא לברר מה באמת התרחש בשנים 1946, 1936 ו-1926?
|
|
|
|
|
אינני מבין על מה השמחה או על מה המהומה. פרשת דוח המאחזים של טליה ששון, ששימש יסוד לספרה, הוא מסמך שנוי במחלוקת עמוקה מבחינה מקצועית וערכית גם יחד. הדוח חולל נזקים רבים בחינוך הציוני בישראל ובחו"ל ופגע בדימוי הבינלאומי שלה. לא במקרה הזמין שרון דוח זה ולא בטעות בחר בטליה ששון כמי שתכתוב אותו. בידיו שימש הדוח אליבי פוליטי למהלכים חד-צדדים, שאת עיקרם לא הצליח להשלים, לשמחת רבים. תוכניתו המסוכנת של שרון, החלה בנסיגה ההזויה מעזה וגרוש היהודים משם, המשיכה דרך פיצול הליכוד והעמקת הקיטוב בציבור וחשפה חולשת-רוח וחולשה מדינית של הנהגת המדינה שפגעה פגיעה אנושה בסיכוי להגיע להסדר עם הפלשתינים, אם בכלל היה סיכוי כזה. כל זאת מבלי להתייחס לשאלה, עד כמה הוכתבו מהלכיו של שרון על-ידי אינטרסים אישיים, ועד כמה שרתה ששון - במודע או שלא במודע - אינטרסים אלה.
|
|
|
|
|
עבור מדינה גיל 68 הוא גיל ינקות. מדינה צעירה, תוססת, בעלת הישגים מדהימים. זו מדינת המקלט לעם היהודי, לאלה אשר חוו את הנורא מכל, הגיעו לכאן ובנו מדינה לתפארת. דווקא מתוך אהבה וגאווה עצומה, אך גם דאגה לעתיד, אומר בקול ברור וחד-משמעי: לא הורי, לא הוריי הורי, לא אני ולא מיליוני יהודים בישראל הנלחמים יומיום על דמותה של החברה הישראלית, בוגדים כפי שמנסים סהרורים, חוליגנים וגסי רוח, פוליטיקאים חסרי כל בושה, להדביק לנו. לא הם המוסמכים והכשרים לקבוע מה אנחנו. צעקותיהם הבזויות, כינוייהם כלפינו הממחישים מהם, לא יפחידו אותנו, לא ירתיעו מיליונים החיים בישראל להילחם על עתידה של ישראל. לא נשתוק אל מול ההתלהמות, ההתבהמות. נאמר להם בצורה שאינה משתמעת לשני פנים: אין לכם בעלות על המדינה הזו. אנחנו כאן כדי להשיב לכם כגמולכם, ובאותה הנשימה, נמשיך בעשייה, בפעילות למען החברה, בתיקון העוולות עד אין קץ כפי שהורינו והורי הורינו עשו. בוגי בוגד. הרמטכ"ל בוגד. סגן הרמטכ"ל בוגד. ראשי המוסד והשב"כ לשעבר בוגדים. נשיא המדינה בוגד. פרס בוגד. אנשי התקשורת בוגדים. מרצים באוניברסיטאות ומכללות בוגדים. ראשי התיאטרונים הם בוגדים. סופרים ואנשי תרבות אחרים הם בוגדים.
|
|
|
|
|
בוודאי לא בארצות הברית שנקראה בפי מהגריה היהודיים המזרח אירופים "א-געלדענע מדינה", מדינת הזהב
